פעמוני זהב חלק ב שכו

דבמתניתין ליכא פסידא דבעל כי יהיב לה דמי מזונות ממה שהיה נותן מזונות עצמן אבל השוכר אית ליה. פסידא אם יתן שכר הטחינה שהרי אינו מוצא לטחון ומכיסו יצטרך לפרוע ואומר רבי דבלאו האי טענה דטחין וזבין טחון ואותיב הוה מצי לבטולי המקח ולא יצטרך ליתן לו אגרא הואל ואית ליה פסידא אבל מ"מ המשכיר יאמר כמו כן לדידי אית ליה פסידא שכר רחייא שלי ויכול לבטל המקח קידם הזמן ונהי דשוכר לא יצטרך ליתן לו שכר מכיסו אבל לעכב הרחיים עד זמן שהתנו לא יוכל השוכר הואל ומשכיר אית ליה פסידא אבל השתא דמצי למימר טחין וזבין טחין ואותיב על כורחו יניח לו הרחיים עכ"ד התוספות

אך דעת הרא"ש לא כן היא אלא דס"ל דאפילו במקום דליכא טחינה למשכיר למי יטחון אינו יכול לחזור משכירות ואין מחייבים אותו לשוכר ליתן דמים יע"ש שמדחה דברי התוספות

אך אתינן לנדו"ד דהעני המשכיר בודאי דיש לפשוט מדברי התוספות והרא"ש דאין לחייבו לשוכר ליתן דמים במקום דליכא טחינה למשכיר דהשוכר יאמר לו מאי חזית דאזלת בתר פסידא דידך נזיל בתר פסידא דידי ולא אפסיד מכסי דהא מדברי התוספות מבורר דאם לא מצא המשכיר מה לטחון הגם דאמרו תתבטל השכירות וחיישי לפסידא דמשכיר ולא חיישי לפסידא דשוכר עכ"ז לא אמרו דחיישינן לפסידא דמשכיר אלא לבטל השכירות אבל לחייב לשוכר ליתן מעות לא אמרו והטעם לזה הוא כמפורש בב"ח בס' זה דבבטול השכירות חיישי לפסידא דמשכיר הואל ואין פסידא לשוכר כי אם מניעת הריוח לא כן בנתינת המעות הויא פסידא דשוכר ולכך לא מחייבינן ליה לפרוע מכיסו דמאי חזית דאזלינן בתר פסידא דמשכיר נזיל בתר פסידא דשוכר וא"ך הרי מוכח ומבורר דאפילו התוספות יודו כאן דאין לחייב השוכר בשכירות ליתן דמים דהגם דהמשכיר העני ולא עשה שום פשיעה עכ"פ מאי חזית דאזלינן בתר פסידתו נזיל בתר פסידא דשוכר

ומה גם אפילו אם לא היה זה מפורש יוצא מדברי התוספות בודאי סברא הוא דאין לחייב לשוכר לגדל פרע השכירות במעות דאמור יאמר השוכר מה לי ולך הלא לא שכרתי אלא אדעתא דטחינא ולא אדעתא לשלם מעות וזה פשוט וא"ך קם דינא ודאי דאין לחייב לשוכר לתת מעות היכא שהעני המשכיר

אך לענין לבטל המקח פשוט דבנדו"ד אפילו הרא"ש יודה דיכול המשכיר לכופו לבטל השכירות דהגם דבדין דהעשיר המשכיר ולית ליה טחינה כתב הרא"ש דאין המשכיר יכול לבטל השכירות הרי מצינו לו שכתב בזה"ל ולי נראה לי דדבר פשוט הוא דאפילו לא משכח המשכיר למטחן ולמזבן דהשתא אית ליה פסידא לא מצי משכיר הדר ביה דשכירות ליומי ממכר הוא ומי הזקיקו לקנות רחיים ויפסיד לשוכר והואל ואיכא פסידא לתרוויהו יותר ראוי שיפסיד המשכיר ויתקיים השכירות עכ"ל מלשונו זה מוכח דלא אמר דמפסיד המשכיר אלא משו' דמי הזקיקו לקנות רחיים שבשבילו מפסיד השוכר אבל בכגון דא דהעני ולא עשה זה המשכיר העני שום פסידא בודאי דיודה לדברי התוספות דהשכירות בטל

ולמודע"י אני צריך לברר דעת הרמב"ם בזה והוא מה שפסק הש"ע כאן דכתב השוכר רחיים וכו' וסיים ואם אין אתה צריך מכור לאחרים ע"ך ועל זה הק' הסמ"ע דמלשון זה משמע דבמקום דלא מצי למימר הכי צריך ליתן לו דמי הטחינה וזה ליתא וכו' ועל זה הוצרך לפרש דכוונת הרמב"ם והש"ע דמיירי בדלא קנה רחיים אלא העשיר והיה קונה פת מן הפלטן ועל זה יכול השוכר לומר לו מכור זכותך לאחרים וס"ל להרמב"ם דטענה זו מצויה לעולם וטענא נוכחת היא משום הכי אין שייך לומר שהמשכיר יחזור בו משכירות הראשון וגם לא יחזור בו כיון דשכיחא הוא שימצא אחרים להעמידן במקומו לא יפסיד לנפשו ע"ך מלשון הסמ"ע זה שמיישב לדברי הרמב"ם יתברר לך דמשוה דעת הרמב"ם לדעת הרא"ש דס"ל דאפילו במקום דלית טחינה למשכיר אין יכול לבטל השכירות עכ"פ הרי מפרש דהרמב"ם מפרש הטעם משום שיכול לומר לו מכור זכותך לאחרים והוא דבר מצוי דון מינה שאם באמת לא מצא למי ימכור זכותו בודאי אפילו במשכיר שהעשיר יכול לבטל השכירות מכ"ש במשכיר שהעני ואין לו מה לטחון בודאי הסברא נותנית דבמקום דיכול למכור זה המשכיר זכותו דין הוא דיכול השוכר לומר לו לך מכור זכותך אבל אם לא מצא קונים פשיטא דהשכירות בטל ופשוט כל זה הוצרכנו לדברי הסמ"ע דדעתו ליישב דברי הרמב"ם והש"ע לדברי הראש דס"ל דאפילו במקום דלית טחינה למשכיר אינו יכול לבטל השכירות לזה מדחיק לפרש דברי הרמב"ם דהיינו לומר לו זיל מכור זכותך ואפי' במקום וכו' פי' זה יצא לנו הדין דאם לא מצא למי ימכור. השכירות בטלה

מכ"ש לדעת הטו"ז בסימן זה שמצינו לו שמשוה דברי התוספות לדברי הרא"ש ומפרש באופן זה דהתוספות איירי בהעשיר והואל והעשיר המשכיר מוכרח הוא לקנות רחיים ולאו פשיעה עשה זה העשיר בקנייתו הלכך דין הוא דבמקום דלא מצא טחינה שהמכר בטל אבל הרא"ש איירי בדקנה המשכיר רחיים במקום דלא היה צריך להקנות והלך וקנה דין הוא שיאמר לו לא היה לך לקנות ומפרש הטו"ז דגם הרמב"ם והש"ע בהכי איירי בדהוצרך לקנות מחמת עשרותו אזי דין הוא שיאמר ליה טחין וזבין ובמקום דלית טחינה הדין הוא שיתבטל השכירות הואיל ולאונסו הוצרך לקנות הואיל ונעשה עשיר וצריך הוא לקנות רחיים יע"ש בטו"ז באורך וממנו נלמד לנדו"ד שהעני המוכר ואנוס הוא פשוט דהשכירות בטל במקום שלא ימצא מי שיטחון במקומו או למי ימכור זכותו זהו משנלע"ד ופשוט

שוב אחרי זאת ראיתי להרב דעת קדושים מערכת מי"ם סמ"ה שכתב וז"ל חייב שהתנא לפרוע חובו במה שיתן המלוה בגדים לתקנם ולאורגם והעני המלוה ואין לו בגדים לתת. כתב הרדב"ז ס' תקע"ג ז"ל אם זה הלוה מוצא לעשות מלאכה תמיד כופין אותו לתת מעות בעיין דכופין על מדת סדום וכ"ך הרמב"ם בהלכות שכירות ואם לא ימצא הלוה לעשות מלאכה תמיד הדין עם הלוה כי לא נתחייב לו אלא מלאכת ידו כשיעור מעותיו ולא מעות בעין לפיכך יקנה המלה בגדים מאחרים ויתנם ללוה לתקנם ויקח הוא השכירות ודמייא לההיא דכתובות דההוא גברא דאוגר רחייא כנראה משם דאי איכא פסידא לשוכר אמרינן למשכיר טחון וזבין ובנ"ד אית ליה פסידא במה