פעמוני זהב חלק ב שכה

סברת המרדכי החולקת ואומרת דאפילו במקום מיגו לא מהני. אלא דלעד"ן דלסברת מור"ם יש לחלק בין מיגו דאם אכלה שני חזקה למיגו דפרעתי או לא שכרתי והחילוק הוא דבזמן שיש לו מיגו דאכלה שני חזקה הוי מיגו טוב ולא תאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת דהואל ובידו לעקור לו שמו ממנה ולומר לקחה ממנו הואל ואכלה שלשה שנים א"ך אפילו לא יטעון טענה זאת אלא יטעון שאר טענות הוא נאמן הואל ואין כח בידינו להעמידה בחזקתו אלא ע"פ שאינו טועין שהיא שלו ומוציאה מחזקתו אבל אם לא אכלה שלשה שנים אלא אית ליה מיגו דפרעתי בזה הוא דס"ל להמרדכי וסתם כאן מור"ם כוותיה בסברא קמייתא דלא מהני מיגו זה להאמין בו השוכר הואל והקרקע היא בחזקת הבעלים ואין בידינו שום טענה להוציאה מחזקתו כלל דבשלמא כשאכלה אדם אחר שלשה שנים לא הויא מוחלטת בחזקתו אבל בכגון דא דבחזקתו קיימא ואין לו שום מיגו זולת מיגו דפרעתיך בזה ס"ל למרדכי וסתם מור"ם כוותיה דמיגו זה לא אמרינן ובזה נחה שקטה דהתם בס' שי"ב סתם במיגו דאכלה שלשה שנים חזקה בלי שום חולק וכן בסוף סימן זה דפסק מר"ן דאמרינן מיגו גם מור"ם מסכים והולך ולא מצא מה להגיה ובזה נחה שקטה לעד"ן וא"ך זכינו דמור"ם ס"ל כסברא קמייתא דמיגו דפרעתי לא אמרינן בשאר טענות וא"ך בנדו"ד דחלוקים התובע והנתבע טל גוף הקרקע דהלא אומר נתתיה לי במתנה לדור בה חנם וזה אומר לא כי הדרין לדינא דמור"ם דפסק בסתם לסברת המרדכי דאינו נאמן הואל והקרקע בחזקת הבעלים קיימא אפילו אית ליה מיגו דפרעתי עכ"ז הואל והקרקע בחזקת הבעלים לא אמרינן מיגו זהו מה שנראה להלכה לפע"ד ולא למעשה

ואחרי מופלג זכיתי לספר נתיבות המשפט וראיתי לו בס' זה שהביא דברי מור"ם ומה שתמה עליו הש"ך ועל זה כתב הרב נתיבות המשפט ז"ל ונלע"ד לתרץ דברי הרמ"א שלא יהיו תמוהים וכו' לכן נראה דהך דינא דס"ב ע"כ מיירי בדלא הקדים לו השכירות וכו' ולפ"ז צ"ל דהטענה היא שהוא תובע ממנו ששכר לו על עשר שנים ומחויב ליתן לו הדירה ורוצה לשלם לו השכירות כפי הפסיקא והמשכיר טוען שכבר כלו יומי השכירות ואין רצונו להשכיר לו עוד ע"ז קאי הרמ"א וה"ה שאר טענות שבניהם היינו כמ"ש המרדכי שהמשכיר אומר בעשרה והשוכר אומר בחמשה פירוש המשכיר מודה לו שלא כלו עדיין זמן השכירות רק שטוען שהשכיר לו כל שנה בעשרה וכך נתן לו בחמש שנים הראשונים ושיתן לו כך בשנים הבאים והשוכר אומר בחמשה ואין רצונו ליתן לו מכאן ולהבא אלא חמשה ואומר שגם בשנים שעברו לא היה פורע אלא חמשה שהדין נותן שהמשכיר נאמן ויכול להוציאו מן הבית זהו סברת המרדכי ועל זה כתב עוד הרמ"א די"א וכו' וכו' יע"ש. א"כ הרי מצינו להרב הנז' שאינו מפרש דברי המרדכי ומור"ם כדעת הש"ך אלא ס"ל דלא דבר מרדכי ומור"ם אלא בדהיתה עקר טענתם על גוף הקרקע דוקא בזה הוא דאמר המרדכי דסתם מור"ם בסברא דלא אמרינן מיגו אבל במקום שעקר טענתם היא על המעות וכעין נדו"ד שנשאלנו עליו בודאי השוכר נאמן והכי יש לנו לדון הלכה ומעשה

שוב ראיתי להרב מוהרי"ע זלה"ה בס' בית יהודה סס"ו ששם נשאל על שוכר ומשכיר שנפל ביניהם חלוק בסכום השכירות משכיר אומר בעשרה ושוכר אומר בחמשה על מי מוטל חיוב השבועה ועל זה כתב דכל היכא שאינם חלוקים על גוף הקרקע אלא על סכום השכירות דינו הוא כטוען ונטען שנתבע נשבע ונפטר וכו' וכפ"ז יש לתמוה על מ"ש ר"מ רבק"ש ז"ל בגליון הש"ע סשי"ז סק"ו לשון המרדכי וביאר שם כגון המשכיר אומר בשש שכרתי והשוכר אומר בחמש שכרתי ע"ך. הרי לך דגם הרב מוהרי"ע זלה"ה מתמיה על האי פירושא דמפרשים דברי מור"ם דבטענת ממון ג"כ המשכיר הוא שנשבע דס"ל הרב הנז' דבטענת ממון הדין הוא שהשוכר נשבע ולא דבר המרדכי ומור"ם אלא בתביעה שהיא על גוף הקרקע אבל בתביעה שהיא על גוף הממון דינה כדין טוען ונטען וראיתי להרב מוהרי"ע זלה"ה שסיים בסוף דבריו וכתב ז"ל אלא שהעלה שם הרב בעל ש"ך ס"ך ח' דאינו נאמן השוכר אפילו בחלוק הסכום אלא דוקא לאחר זמן השכירות דאיכא לטעון פרעתי עכל"ה. א"כ בודאי דהכי נקטינן וק"ל: סימן שי"ח

ש"ע השוכר רחיים והעשיר וכו' ואם אין אתה צריך מכור לאחרים ע"ך. הנה יש להסתפק אם המשכיר העני ואין לו מה לטחון שחזר לאכול מהתמחוי וכיוצא מהו הדין אם יכול באופן זה לתבוע לשוכר לשלם לו דמי הטחינה או לפחות יכול לבטל השכירות דדוקא בהעשיר וקנה איכא למימר הוא דיכול השוכר לומר לו טחון זבין כי לא היה לך לקנות רחיים אבל במשכיר שהעני ואונסה דרחמנא הוא לא יוכל השוכר לדחותו או לא שנא

כדי לברר דין זה מוכרח להביא מקור דין זה דפסק הש"ע והוא מגמרא כתובות דק"ג ההוא גברא דאוגר ליה רחייא לחבריה לטחינה לסוף אעתר זבין רחייא וחמרא אמר ליה עד האידנא הוה טחיננא גבך השתא הב לי אגרא אמר לו מיטחן טחיננא לך סבר רבינא למימר היינו מתניתין לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותך כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אמ"ל רב עוירא מי דמי התם חד כרסא אית לה תרתי כרסתא לית לה הכא מצי אמר לו טחין וזבין ואותיב ולא אמרן אלא דלית ליה טחינא לרחייא אבל אית ליה טחינא לרחייא כופין אותו על מדת סדום ע"ך. ופירש"י טחין וזבין באותה שלקחת טחון ואותיב למזונותיך באותה שאצלי ע"ך

וראיתי להתוספות שם שהקשו ז"ל ותימא דהואל והאי עובדא בדלית טחינא לרחייא אמאי אצטריך רב עוירא למימר התם תרתי כרסתא לית לה הכא מצי אמר ליה טחון וזבין אפילו לא משכח משכיר למטחן ולמיזבן דהוה חדא כרסתא לא הוה דמי למתניתין