פעמוני זהב חלק ב שיג

זה תמה הש"ך מנ"ל הא דהואל ולא נשאל לצורך השומר אלא לשמור הדבר שלו כיצד קרינן ליה דהוי שמירה בבעלים ולא דמי כלל למה שפסק הטו"ר והמחבר בסוף הסימן שהוא סעיף זה שהוא סכ"ח דהכא איירי בנשאל או נשכר לצורך השומר או השואל למלאכת עצמו של שואל או של שוכר לא כן בנדון שדבר בו הסמ"ע סק"ח לא מלאכת השומר הוא זה אלא מלאכה של הבעלים ודבר שלהם הוא שנתנו לשומר והאיך יוצדק לומר על זה דהבעלים הוו במלאכת שומר זהו מה שנראה לפרש בכוונת הש"ך גם מה שהוסיף הש"ך לדחות ולומר דלא דמי דברי הסמ"ע לדינא דהש"ע דסי' שמ"ו ס"ד כוונתו לומר דהגם דמשם נראה לכאורה לדמות דין זה לדברי הסמ"ע דהא התם השאיל בהמתו והלך מצד עצמו לסעדה וא"כ נראה דאפי' הליכתו היתה לצורך בהמתו ועכ"ז חשיב ליה שאלה בבעלים וא"כ נראה דיש סייעתא לדברי הסמ"ע על זה מדחה ואומר דלא דמי דהתם עקר שאלת או שכירות הבהמה היתה לצורך ולטובת השואל או השוכר וא"כ גם הליכת הבעלים שהלך לסעדה היתה לטובת השואל שהיה מוטל עליו לסעוד ולתמוך הבהמה והלך איהו לסעדה בודאי דזה לטובת השואל או השוכר הוא זה וראוי לקרותו שאלה בבעלים אבל בנדון של הסמ"ע שכל מה שעשו הבעלים לא עשו אלא במלאכת עצמם מנ"ל דקרינן ליה שמירה בבעלים זהו מה שהיה לפרש בדברי הש"ך אלא דראיתי להרב מאמר קדשין בס' זה שהביא דברי הש"ך הנז' וכתב עליהם ז"ל והרב עט"ץ ז"ל רוצה לסתור דברי הש"ך ולא דק ולענ"ד נראה דמ"ש הש"ך דלא דמי לסו"ס זה ר"ל דשם מבואר בהדייא דוקא השאילו וכו' אבל נשאלין מעצמן יש לומר דלא הוי שאלה בבעלים ומ"ש הש"ך דלקמן בס' שמ"ו ס"ד לא משמע כן ר"ל לפי מ"ש המחבר שם וז"ל השאיל לו בהמתו או השכירה למשאוי והלך לסעדה ולהטעינה הוה שאלה בבעלים אע"פ שנשאל מעצמו וכו' משמע דוקא שעשה עמו מלאכה הוה שאלה בבעלים דאל"כ הל"ל רבותא טפי דאפי' שמירה בעלמא הוי שמירה בבעלים ודוק היטב עכ"ל הרב מאמ"ר קדשי"ן וא"כ על פי פירושו זו בדברי הש"ך יצא לנו דהגם דבנשאל מעצמו פסקו מר"ן בס' שמ"ו ס"ד דהוה שאלה בבעלים היינו דוקא בנשאל מעצמו לעשות מלאכה אבל בנשאל מעצמו לשמירה לא ילפינן מדברי מר"ן דהוה שמירה בבעלים ואין לנו ללמוד דין זה אלא מדברי הסמ"ע דסימן זה סק"ח הנז' והגם דהש"ך כתב על זה דלא ידע מנ"ל הא והניח הדבר בצ"ע אין לנו להניח ודאו של הסמ"ע מפני ספיקו של הש"ך ומה גם שהרב מאמר קדשין כתב דהרב עט"ץ דחה דברי הש"ך פשוט דכדברי הסמ"ע נקטינן ופשוט

ועיין בס' משי"ש בח"א סקל"ד מענין דין זה והוא פשוט ודו"ק. ועיין בפת"ש בס' ש"ה ובנחל צבי שם ודו"ק: סימן רצ"ב

ש"ע ס"ב הטה את החבית וכו' אבל אם הגביה את הכיס וכו' ראיתי להרב מש"ה מערכת פ' אות סמך שכתב ז"ל מי שהפקיד אצל חבירו שק מלא חפצים ונשתמש באחד מהם ונגנב מחייב משום שליחות יד על כל החפצים או דילמא האי לחודיה והאי לחודיה קאי. עיין להרב מח"א ז"ל בהל' גזילה סכ"ב לומר דאינו חייב יע"ש. ואני לענ"ד לא ידעתי במה נסתפק מו"ר והוצרך להביא ממרחק לחמו מדברי הרב מח"א לדעת דין הוא דינא דסעיף זה ונחזה אנן אם בשעה שבא ליטול החפץ מן הכיס להשתמש בו לא הגביה הכיס פשיטא דלא נתחייב על כל החפצים ואי איירי שהגביה הכיס היינו דינא דהש"ע דהרי זה ספק וא"כ אין להוציא ממון מספק והואיל ולא זכינו לספר מח"א לא ירדתי לסוף דעתו לא בדין זה ולא בדינא דכתב הרב מש"ה הנז' ג"כ משמו במערכת פ' אות נ"ט יע"ש דמחזי ג"כ דאותו ספק מבורר הוא מדינא דסימן זה ס"א ואחר העיון אמרתי דודאי דלענין אונסין אם נאנסו שאר החפצים בזה הוא שדבר מר"ן בס"ב ובס"א אבל הרב ספיקו הוא לענין גניבה ואבידה ודוק הטיב דודאי הכי הוא כוונתו דלזה איכוון ודו"ק

סמ"ע סקט"ז נעשה עליהם שו"ש ואף לדעת הרי"ף והרמב"ם וכו'. ראיתי להרב זרע יעקב סכ"ד שהביא קושייא זו משם הראשונים דמקשו מאי שנא דעל אבידה מתחייב באונסין ועל דמי אבידה דוקא בגניבה ואבידה וכתב על זה וזל"ה. והנה הרב המגי"ד בפ"ז מהל"ש תרץ דשאני אבידה כיון דעל אבידה עצמה הוי שו"ש אע"פ שאינו יכול להשתמש בו בדמים שמותר להשתמש מסקינן ליה דרגא והוי שואל אבל בפקדון שאלולי השתמש הוי שו"ח די אם נחייבו כשו"ש מפני שיכול להשתמש עכ"ל. וכן תרץ הנמק"י פרק המפקיד והרא"ש דחה תרוץ זה וכתב כיון שהנאת השמוש שוה מאי הוי אי הוה שו"ש מעקרא וכו'. ותרץ בשם הראב"ד דהנאת שמוש הנפקד גריעה משמוש דמי אבידה לפי שירא הוא לשלוח בהם יד לקנות סחורה שמא יבוא בעל הפקדון לתבוע פקדונו אבל בדמי אבידה בטוח שישהא אצלו ימים רבים ע"כ וכן תרץ הנמק"י משם הר"ן וכו' ונפקא מינה בין הני תרי תרוצי במפקיד לזמן קצוב או שהלך המפקיד למדינת הים ויש זמן קבוע לחזרתו או שהלך הנפקד למדינת הים כנדון דידן שאינו מחזיר הפקדונות עד עלותו לנא אמון שמלביש המעות סחורות כאשר צוהו דלתרוצא קמא דהרב המג"ד כיון דלא נשתמש אע"ג דחזי לאשתמושי ביהו בהשקיט ובטחה כעין דמי אבידה אינו אלא כשו"ש כיון דבחתומין לא הוי אלא ש"ח אבל לתרוצא בתרא שהוא תרוץ הראב"ד כיון שהוא בטוח להשתמש בהם בדמי אבידה מחייב באונסין אע"ג דלא נשתמש כיון דחזי לאשתמושי שמוש מעלייא ומהתימה על הרב הסמ"ע דבס' רס"ז כתב תרוצא קמא ובס' רצ"ב כתב תרוצא בתרא כאלו אין בניהון חלוק וקושטא קאי דנפקא טובא כדאמרן ועוד איכא נפקותא אחריתי אם הנפקד שומר. שכר ונמסרו לידו המעות צרורין ולא חתומין דלתירוצא קמא מחייב בדמי אבידה אף באונסין ולתרוצא בתרא כיון שהוא ירא לאשתמושי ביהו שמוש מעלייא שמא יבא בעל הפקדון לתבוע מעותיו לא מחייב באונסין כל זמן שלא נשתמש אלה היו דברי הרב זלה"ה והניח הקושייא בתימא על הסמ"ע ולי אני דל באלפ"י נראה