פעמוני זהב חלק ב שי

אבל במי שלא הגיע לעונת הפעוטות דאינו סומך עצמו אלא אחרים מסמכים אותו אין לו דין אפוטר'

ועיין בבאה"ג שכתב על דעת הרמ"ה דלעינן בן תשעה שנים דלאו דוקא בן תשעה אלא דהרמב"ם שנקט בן תשעה הוא משום דמסתמא בן תשעה ויום אחד דהוי בן עשר מסתמא הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן דמקחו מקח במטל' וממנו נלמד דהרמב"ם יסבור דכל שהגיע לענות הפעוטות ומידע ידעינן בבירור שהוא חריף דינו כדין מתשעה ולמעלה ע"ש בבאה"ג וא"כ מזה נלמד דלהרא"ש דפליג על הרמ"ה וכוותיה פסק בסתם לשונו א"כ אם הגיע לעונת הפעוטות כמ"ש הרב יוא"ל ז"ל אפילו לא יהיה חריף יש לו דין אפוטר' ודו"ק

ועיין מ"ש אצלי בתשובותי סל"ב באורך מה שנוגיע לדין זה ודו"ק

ש"ע סכ"ה יתומים שסמכו אצל בע"ה וכו' עיין בב"י סקכ"ח ובספר מאמר קדשין ס"ס סק"ט ובס' בית יהודה ח"ב סק"י ובכר"ח ח"ב סקכ"ה ופתש"י בס' רמ"ו סק"ג ובס' וי"צ סקמ"א יע"ש

ש"ע סכ"ו קטן שהגדיל וכו' עיין בס' משחא דרבותא סרל"ה ועיין מ"ש אצלי בתשובותי סל"ב במה שנוגיע לדין זה וק"ל

שם בש"ע ואין מעמדין לו אפוטרו' וכו' ואם רצו ב"ד להזדקק להעמיד הרשות בידם עיין בע"י חי"י סר"ו ובספר ויאמר יצחק בלקוטיו מערכת אל"ף ובס' פחד יצחק מערכת אפוטר' ומשי"ש ח"א סל"א ועיין בס' רפ"ה ס"ב דמשם באירה דאם רצו יכולים להעמיד יע"ש

שם במור"ם מי שמינה אפוטרו' לבניו הגדולים וכו' עיין בס' גוא"ל בס' זה סקכ"ד שכתב משם המבי"ט דיכול אדם למנות אפוטרו' על בניו הגדולים יע"ש והם הפך דברי מור"ם אלו אך צריך אתה לדעת שדברי מור"ם אלו שפסק דאין ממנים אפוטר' לגדולים אינם סותרים לדברי הש"ע שכתב בתחילת הסעיף זה אלא א"כ צוה מורישו שלא יתנו לו עד זמן מרובה וכו' דמזה מוכח דיכול למנות אפוטרו' אפילו על הגדולים דזה אינו דאיכא למימר דמר"ן דבר שהיו היתומים קטנים והואיל וצריכים אפוטרו' יכול לצוות עד זמן מרובה ומור"ם איירי שהיו היורשים גדולים מעקרא

או יש לומר כפשוטו דמר"ן איירי שהאב צוה שלא יתנו עד זמן מרובה ומחזה חזינן שכשגדלו היו הולכים בדרך רעה בזה עושים צוואת האב אבל אם ילכו בדרכי יושר אפילו יצוה אביהם לא עבדינן צוואתו והן הם דברי מור"ם ודו"ק

ועיין בס' פחד יצחק זלה"ה דף צ"ד שכתב משם מהרשד"ם וז"ל מי שמת והניח אפוטרו' על עזבונו ובתו נשואה אומרת נאמן עלי בעלי הדין עמה יע"ע וק"ל: רפאל אנקאווא סי"ט הלכות פקדון סימן רצ"א

ס"א שומר חנם וכו' הנה בדין השומרים מצינו דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ומדכתב רעהו אתמעט עכו"ם דרעהו אמר רחמנא וכמ"ש בפרק המקבל דקי"א וכמ"ש הרב המגיד בפ"ב מהל' שכירות יע"ש. והטו"ז כ"ך בריש סי' ש"א יע"ש. אלא דראינו לו שם דאם קבל השומר קנין להתחייב באחריות חייב יע"ש. ומה שיש לנו לדקדק על מי ועל מה הצריכו קנין מן הראוי דדי אם התנה להיות חייב באחריות יהיה חייב כמו דקי"ל הכי וכמ"ש הש"ע לקמן בס' זה סז"כ דאם התנה חייב אפילו בדברים בלי קנין אלא דלזה יש תשובה ממה דמצינו לקמן ס"י ש"א בדין שטרות וקרקעות ובעבדים דאתמעטו מדין שמירה וכתב שם דאם התנה השומר לקבל אחריות אם קבל קנין מהני יע"ש ס"ה בש"ע א"כ גם כאן הכי הואיל והעכו"ם אתמעטו משמירה לגמרי אפילו משבועה אין צריך השומר לישבע הילכך בקבל אחריות צריך קנין וכן ראיתי להרב מש"ה שהביא כן במערכת גמ"ל אות ל"ח משם התוספות חלוק זה יע"ש

אך באמת כיצד יוצדק קנין בעכו"ם להתחייב השומר אם יהיה בסודר של עדים הרי אין שליחות לעכו"ם זה כתב שם בספר הבהיר הנז' דצריך סודר של עכו"ם וכסברת רבינו והגם דיש מי שכתב דסברת ר"ת יחידאה היא הרי כתב הרב יע"ש דמצא לו חבר לר"ת וסמכינן עליהו ובאמת כן עמא דבר ודו"ק

ש"ע ס"ב ש"ח הוא שהפקיד וכו' אבל אם אמר לו הנח וכו'. הנה ראיתי באיזה מקבלי פקדונות להביאם מעיר לעיר ונאבדים מידם באים בטענה לפטור עצמם ולומר דאין עליהם אפילו דין ש"ח משום דבשעה שהביא לו המפקיד החפץ להוליכו אמר לו זה הנפקד לא אקבלנו מידך אלא השליכהו ארצה ואני אטלנו מן הארץ ובזה אין לו דין שומר כלל וכך עמא דבר אלה הם דברי הנפקד ואני בעוניי בשומעי דברי הנפקד אלו חקרתי לדעת סעיד וסמך לזה ומצאתי מקום שממנו חוצבו דברים אלו הם מאבי התעודה הוא מהרי"ט בח"ב סקי"ו שאחר השקלא וטרייה על מה שנשאל בדין דהוי דינו כדין המציאה דהואיל ואמר לו השליכהו ארצה הוא כדי שיהיו כאבידה של בעלים ומצאה איהו ולא יהיה לו דין שומר אלא דין מוצא אבידה ולכך הוי דינו דלענין שמירה יהיה חייב כדין מוצא אבידה אך לענין שבועה לא יתחייב בשבועה כדין מוצא אבידה דפטור משבועה אלה הם תכלית פסק הרב ובאמת לדעתי הקלה היה קשה בעיני כיצד יוצדק לומר וכוונת המקבל פקדון שאמר לו השליכהו ארצה היא לענין שיהיה כמוצא אבידה להפטר מהשבועה דוקא וישאר חייב בשמירה אין הדעת סובלת לומר דלא היתה כוונתו אלא על השבועה ומסתמא בני אדם חוששים על עצמם שלא יפסדו ממון יותר מחשש שמא יזדקקו לשבועה וא"כ