פעמוני זהב חלק ב שט

לא בא לחלוק ולומר דאין צריך שומא אלא מוליכו לשווקים וזה עדיף יותר משישומו וימכרו לאלתר דזה לא יתכן דפשט הלשון מורה דכנגד מה שאמר רב יהודה דכשישומו אותו די בזה שאחר השומא ימכרנו לאלתר בא רב חסדא לומר דלא די בזה למוכרו אחר השומא לאלתר אלא אחר השומא יוליכנו לשווקים ועוד אי אמרינן דכוונת רב חסדא היא דאם יוליכנו לשווקים אינו צריך שומא א"כ למה הוצרך תלמודא לומר דלא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא הו"ל למימר תרוויהו בדמקרב שוקא או בדמרחק שוקא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דתרוויהו מודו דבאחת עלתה לו או בשומא או על יד שווקים אלא ודא דעל השומא לא פליג ר"ח אלא בא להוסיף שאחר השומא יוליכנו לשוק אם היה השוק קרוב לפי האוקומתה וטעמא דמילתא כדי שנידע שומת הדבר ולא נמכור נכסי דיתמי פחות משווים ופשוט וכפי אומקתה זאת פסק הש"ע כאן בס"ט ז"ל כל המטל' של היתומים שמין אותם ומוכרין אותם ב"ד ואם היה השוק קרוב למדינה מוליכן אותם לשוק ומוכרים אותם עכל"ה הרי לך דאפילו במטלט' דיש כח ביד הב"ד למכור עכ"ז הצריכו שומא כדי שלא יהיה להם אונאה ובפחות משומא לא מכרינן ואין לנו לסמוך מכירת השוק לב"ד א"כ מכ"ש בקרקע דיתמי דלא ניתן רשות לב"ד למכור אלא בשביל המזונות אלא דנהגו למכור גם לתועלת הריוח ודאי דאין לנו לסמוך על ההכרזה לחוד אלא צריך שומא ובאם לא יתנו בדמיו כדי השומא אלא פחות אין למכור זהו הנלק"ד לעשות לפי המנהג

הן אמת דבעקר המנהג הזה לבי מהסיס דהגם דעקר זה באמת נראה שהוא בנוי ע"פ סברת הרשב"א שהביא הרב"י בסימן זה סי"ז יע"ש עכ"פ סברא זו אינה מוסכמת שהרי הרב בנ"י חי"י בס' זה הגהב"י כתב על תשובה זו של הרשב"א וז"ל ומהרלנ"ח ז"ל סצ"ה כתב דהר"ן לא רצה מעשה כזה ושכן נראה דעת הרמב"ם וכתב מוהר"ח בנבנשתי תשובה כת"י דהני מילי למכור קרקע היתומים לפרוע חוב אביהם בפחות דסו"ס מכרו קרקע יתומים אבל להשביח בפחות וליקח דמים לבנותו שלא יפול אף הרמב"ן והר"ן יודו בזה יע"ש. הרי לך דלהרמב"ם והר"ן ובשטתייהו אזיל מהרלנ"ח ז"ל הנז' משמע דאפי' במקום חובות שעל הקרקע עכ"ז אינם יכולים למכור לשלם החובות בפחות מכ"ש במקום שאין טיבותא של היתומים נכרת אלא כדי להרויח במעות וספק יהיה ריוח או לא יהיה. כזה אפשר דגם הרשב"א יודה שאין למכור ולהניח המעות כדי שיותנו לריוח זהו הנלק"ד וכן מוכח מדברי הרב מוהרי"ע ז"ל בס' בית יהודה ח"ב סע"א בפסקת כללא דמילתא שכתב וז"ל שהרי מצינו בקרקע היתומי' שאינו נמכר כלל ואפי' הכי אם ראו הבדי"ץ שימשך תועלת מוכרין כגון אם היתה רבית אוכלת בהן עכ"ל. מכאן מוכח מדבריו דאין למכור בשום צד כי אם במקום שהרבית אוכלת ותול"מ ודו"ק

שם יש לאפוטרו' וכו' עיין בס' משי"ש ח"א סי"ג שכתב ז"ל אפוטרופו' שמכר מה שלא נתנו לו רשות חכמים למכור אין כמעשיו כלום מהריב"ל בשם הר"ן ח"א סע"ח

עוד שם סי"ד אם עשה ברשות ב"ד מעשיו קיימים ובלבד שיטול רשות על כ"פ ופנים משם הרשב"א ולא היה צריך להביאם מהרשב"א שהרי כך פסק מור"ם סי"ג במכירת עבדים וק"ל

ממונה בעירו על כל דבר מוכר בנכסי יתומים כפי מה שיראה בעיניו אף אם יהיה יחיד כן משמע גם זה ועיין בס' וי"ץ בלקוטיו שגם הוא הביא דין זה יע"ש

אם יכול האפוטרו' למכור קרקע שקנה איהו ליתומים אחר מיתת אברהם עיין הש"ך ח"א קע"ח הביאו ה' פחד יצחק לאמפרונטי זלה"ה אות אפוטרופוס יע"ש

ש"ע סי"ב היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרו' וכו' עיין להגוא"ל ז"ל שכ' ז"ל כ' בן חביב סצ"ה בדבר שהוא תועלת. ליתומים אם יעמדו בדין עכשיו יכולי' האפוטרופוסי' לעמוד בדין אבל אין ב"ד יכולים להכריחם אלא א"כ ברור לב"ד שודאי תועלת ליתומים מהרי"ט ח"מ ב' ע"כ

שם במור"ם והאפוטרו' וכו' שהרי אינו נוגיע וכו' דהיינו אפוטרו' שעובד בחנם בלי שו"ש כלל ועיין בספר כר"ח דפ"ד שכתב וז"ל אפוטרו' יכול לדון ולהעיד בנכסי יתומים אם אינו מקבל שכר ואינו נוגיע בעדות מהריק"ש בס' ער"ך לח"ם סר"ז סר"ו ע"כ

ש"ע סט"ו האפוטרופוס וכו' אבל אין פוסקין עליהם צדקה וכו' עיין פח"י אות אפוטר' שכ' וז"ל אפוטר' יש לו רשות לתת צדקה לעניים קרובים של המת קצבה ידועה שהיתה להם מאביהם מהר"י

ש"ע סט"ו וכשיגדלו היתומים נותן להם וכו' ואם נתן להם שט"ח ואין בו נאמנות והאפטרו' הלך למרחוק או אם היה כאן ואמר שנפרע עיין במאמר קדשין סקכ"ב ודו"ק

שם במור"ם וי"א דהואיל ואינו נשבע צריך לתת חשבון וכו' מה שנוגיע לדין זה כבר כתבתייהו לעיל ס"ג קחנו משם אין צריך לכפול הדברים וק"ל ועיין בס' פר"ח דפ"ד דאם אבי היתומים האמין להאפוטר' שלא לתבוע ממנו החשבון אלא כמו שהוא רוצה אז אין צריך לתת דין וחשבון פרטי. הפר"ח בס' מי"ם חיים דע"ג ע"כ וכן ראיתי להגוא"ל זלה"ה סקכ"ב שכתב ז"ל וכתב מהר"י טריבו"ט שאם המוריש פטרו מחשבון לטפווי אתא שפטור אפילו יקח מהנכסים לעצמו או יפזרם הואיל ולא היה צריך לאומרו יע"ש

ש"ע סכ"ד יתומים קטנים שסמכו וכו' עיין בטור ששם מבואר שיש מחלוקית בשיעור הקטן דלדעת הרמ"ה בעינן שיהיה הקטן מבן ט' ומעלה ולדעת הרא"ש אפי' קטן ממש יע"ש ובכאן סתם מר"ן ונקט סתם. מרהיטת הלשון משמע דאפילו קטן ממש כפשט דברי הרא"ש והגם שהרב"י כתב דמה שכתב הטור שהרא"ש ס"ל אפילו קטן ממש כתב הרב"י שאין דבר זה מבואר בדברי הרא"ש עכ"פ מלשונו כאן בקצר משמע שסתם כדעת הרא"ש לדעת הטור דאפילו בקטן ממש דבר הרא"ש אלא דחזה הוית להרב תוש"י בח"ב סק"ד שכתב דאפילו הרא"ש עצמו שחלק על הרמ"ה עכ"פ לאו בכל קטן מיירי אלא דוקא בעינן שיהיה בן שש שהגיע לעונת הפעוטות אבל פחות מזה לא ודקדק זה מלשון הש"ס והטור והמחבר הש"ע כאן שכתבו יתומים שסמכו משמע דיש להם ידיעה לסמוך עצמם