פעמוני זהב חלק ב שז

הוא משום שנעלם מהם דברי מהריק"ש דכתב מר"ן הכי ס"ל יע"ש

אך בתקנה ש"ש יג"ן שם מבואר דגם אפוטרפוס שמינהו אבי היתומים צריך לתת חשבון מדויק והרי באו דברי התקנה הנז' בקצור התקנות ס"ח שכתב ז"ל תקנו חז"ל שכל אפוטרפוס הן מינהו ב"ד הן מינהו אבי היתומים יתן חשבון מדויק לב"ד ואם נראה להם החשבון אינו מדויק מסלקים אותו ע"ך. א"כ הגם שהדבר הוא במחלוקת מצד הדין. מצד התקנה נראה דצריך לתת חשבון אם לא שנאמר הגם לפי התקנה לא הצריכוהו לתת דין אלא למי שרוצה להיות נמשך במנויו לכך צריך להראות חשבונו אם הוא מדויק ישאר במנויו ואם אינו מדויק יסלקוהו אך אם בא לתת מעות היתומים באחרונה ולהסתלק ממנויו בזה איכא למימר דגם מן התקנה אין צריך לחשוב באחרונה וק"ל

שם וכותבים שני שטרות וכו' לעניין דין דכתיבת שני שטרות לכל הדעות ודאי אין לחלק בין מינהו ב"ד למינהו אבי היתומים דבודאי צריך שני שטרות כדי לידע היתום מה יקבל ולא יאבדו לו מעותיו עיי בס' תוש"י סימן קכ"ד דהכי מוסכם וכן ראיתי בכר"ח ח"ב דנ"ח ע"א שכ"ך משם הרב נאמן שמואל ס' קי"ז יע"ש ופשוט וק"ל

ש"ע ס"ה ב"ד שהעמידו ומסלקין אותו וכו' ז"ל הגוא"ל ואפילו אחד מהאפוטרו' וממילא בטל האפוטרפוס חבירו אם הם שנים וכן אם מינה שנים אין אחד יכול לעשות דבר בלי רשות חבירו מבי"ט של"ה ע"ך

שם הואל והוא מפסיד ע"ך בין ההפסיד מחמת רוע מזלו בין שהיו ידיו פתוחות להוצא הוצאות. ב"ד יכולין לסלקו שכוונת הנפטר היא שיהיה הקרן קיים שאם היה מפסיד שנה אחת ומרויח שנה אחרת הוה אמינא זהו דרכם של בני אדם אבל תדיר כל שנה לא. הגם כי יהיה אדם כשר. גאלאנטי סכ"ה

מת אחד מהיתומים בטל האפוטרופוס ויכולין לסלקו אפילו תוך הזמן שמינה אותו אבי היתומים תשובות רמב"ן ס' קי"ח ע"כ מש"כ בגוא"ל סקי"ג ע"ש ועיין סמ"ע סקנ"ח ולאו סתראי נינהו דו"ק

ש"ע ס"ח מעות של יתומים וכו' קרוב לשכר וכו' עיין במהרשד"ם סקצ"ו שכתב ששטר שכתוב בו קרוב לשכר ורחוק להפסיד והוא של יתומים גדולים כשר יעוין בס' צרור החיים דף צ"ט שהביא דברי מהרשד"ם אלו בקיצור ונראה דלא דבר הרב אלא לענין שיהיה השטר כשר לגבות בו הקרן אבל לא להתיר לגבות גם הרבית דזה מדוקדק מדכתב השטר כשר משמע דכוונתו לומר הגם דקי"ל שטר שיש בו רבית הוי פסול ואין גובין בו הקרן עכ"ז האי שטרא הגם שגדלו היתומים ונשאר עליהם הרבית לא נפסל השטר אבל הרבית ודאי אסור להם הואיל והם גדולים זה מה שדקדקתי מדברי הרב שבאו בקיצור בס' צרור החיים כנז"ל

שוב אחרי מופלג ראיתי למהרם חאזי"ז בהלק"ט ח"א סרמ"ד שכתב ז"ל ב"ד שנתנו מעות היתומים קרוב לשכר ורחוק להפסיד והגדילו היתומים ועדיין המעות אם מותר. ועוד אם בטיל המתעסק בהם מה דינו תשובה יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ולשנייה אפשר דאין לו עליו אלא תרעומת ולצאת ידי שמים ישלם ע"כ אלה היו דבריו וצודקים למה שפירשתי משם מהרשד"ם וק"ל

ועיין להרב פחד יצחק מערכת יתומים שכתב משם הפוסקים יתומים שהיו מעותיהם ביד ראובן ומתו היתומים והיורשים תובעים ממנו לאחר זמן קרן וריוח הרי זה פטור מריוח שאחר מיתת היתומים בין הרויח או לא ושקודם מותם אם הרויח איכא פלוגתא יע"ש

הן אמת דראיתי להרב רבינו יעב"ץ זלה"ה הובאו דבריו בס' כרם חמר סנ"א ששם הביא פסק של הרב הנז' שהוא מתיר בכעין זה ליורשים ליקח אפילו הריוח שאחר מיתה מטעם דהואיל והותר שטר זה לגבי היתומים היתה גם ליורשיו יע"ש. לענ"ד נראה שאין ראיותיו מוכרחות ואין משיבין את הארי אמרו אך הואיל ומצינו הרבנים הנז' לא ס"ל הכי לעד"ן דכוותיהו נקטינן גם הרב מו"ד זלה"ה בספרו הנז' כר"ח סל"א נראה דחזר בו ולא רצה לסמוך על דבר הרב יעב"ץ זלה"ה בזה הואיל וראה דברי מהריב"ל ז"ל דס"ל אסור ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי יעו"ש

ראיתי כי טוב לכתוב מה שמצאתי בס' כר"ח סק"ע אפוטרו' שנתן מעות יתומים על משכונה כדין משכונא דסוריה אין זה אלא טעות האפוטרופוס שהרי כל אבק רבית הותר בנכסי היתומים ובענין המשכונות מנהג קבוע לכתוב המשכונות נכסי יתומים שיפדה לכשידרש וכבר בא מעשה לידינו ופסקנו שהוא טעות וחייבנו את בעל הקרקע לפדות וכ"ש דמה שמלוה מעות יתומים בזה אין לו דין אפוטרופוס דודאי אין מעשיו כלום וגם את הסופר כתב בהדייא שהיא כמשכנתא דסוריא אינו אלא טועה ורשאין היתומים וכל המדבר בעדם לתובעו וחייב לפדות כל זמן שידרש מהם שו"ת מוהריב"ץ והסכים עמו מוהריב"ע והרב המשב"ר מכת"י כמוהר"ש ן' צור ז"ל ע"כ

סמ"ע סקי"ח ולמה לא יקחו משכון של כלים שהוא של זהב שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלוהו לאחר מותו עכל"ה. לכאורה יש לתמוה למה חששו דוקא משום לאחר מיתה וכו' הרי אפילו בעוד הלוה חי יש לחשוש שמא איזה אדם יביא עדים שכלים אלו הם שלו והם מופקדים ביד הלוה הזה ואזי הואיל ויש עדים שהם פקדון ביד הלוה וגם יש כאן עדי ראיה שהם עתה ביד המלוה ואין ללוה הזה מיגו דהחזרתי וכו' א"כ פשוט דמוציאין וכמ"ש בס' רצ"ז שכתב שם וז"ל אבל אם עדים מעדין שהפקיד בידו זה החפץ ורואים אותו עתה בידו אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו לי במתנה וכו' וא"כ למה לא מצא הרמב"ם למינקט החששה אלא משום לאחר מיתה ואחר העיון נתבוננתי וראיתי דדברי הרמב"ם אלו הם לקוחים מהגמרא דמציעא ד"ע יע"ש דכתב בגמרא ז"ל אבל דבר מסוים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריה יהיב סימן ושקיל ע"כ. ושם התוספות פירשו בהאי שמעתא מעקרא פירשו דכאן מיירי שהחששא שמא ימות הלוה ויבוא המפקיד אחר מיתת הלוה וכו' והיא כפי שטת הרמב"ם ג"כ דמפרש שמא יבוא אחר מיתת הלוה וכו' ואחר זה פירשו שם התוספות דמיירי שבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכיון שמביא עדים