פעמוני זהב חלק ב רצט

שוב ראיתי להטור שכתב כן בפשיטות דדין הריקן הדין הוא שמעברין אותו מלפני הטעון ומלפני הרכוב יע"ש וק"ל

ובעקר הדין לפי מה שפירש הסמ"ע כאן דמיירי שהיו עוברים זה בצד זה. עיין להרב מאמר קדישין שהקשה לפירושו זה דהואיל והם היו בשיירא אחת עוברים מה ריוח אם יקדים זה או זה הרי צריכים הם להמתין זה לזה כמ"ש הסמ"ע עצמו בסקנ"ב בדין העגלות יע"ש ומכח זה הוצרך הרב לומר דהאמת הוא כפירוש הע"ש יע"ש. ולי ההדיוט נראה דאין על הסמ"ע שום קושייא דאיכא לפרושי דמיירי באופן שאין להם להמתין זה לזה וכגון אם הגיעו על אם הדרך והיה המקום צר ובצאתם מן המצר זה ילך דרך מזרח וזה דרך מערב דבאופן לא היתה להם לויה אחת וכמה מציאות יש מזה ולא שקלינן מציאות מעלמא ובאופן זה דבר מר"ן אליבא דהסמ"ע ודו"ק

ש"ע סי"ד וכן שני ספינות וכו' טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה. קרובה ורחוקה תדחה קרובה וכו' פשט הלשון מורה דהטעונה לעולם לא תדחה הגם שהיא קרובה דכך מורה הלשון של הש"ע דהכי קאמר דאם היתה אחת טעונה ואחת אינה טעינה הטעונה קודמת ואם לא היו באופן זה אלא שתיהן טעונות או שתיהם ריקנות אזי נלך להבחין בין קרובה לרחוקה דון מינה אבל בטעונה ושאינה טעונה אין לנו לילך להבחין בין קרוב לרחוק אלא לעולם טעון קודם. וכן מפורש יוצא מדברי הטור יותר יע"ע ודו"ק

ש"ע סט"ו שיירא שחנתה במדבר וכו' מחשבין לפי ממונא וכו'. עיין כרם חמר ח"א ס' ששם פסק אחד של רבני פאס יע"ה וממנו תלמד לנדו"ד וק"ל: הל' הפקר ונכסי הגר סימן רע"ג

ש"ע ס"ז המפקר את הקרקע דין תורה אפי' הפקר בפני אחד זכה וכו' מור"ם וי"א דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר עכ"ל, תמיהא לי טובא דהנה מר"ן כאן פסק כסברת הרמב"ם דפסק כריב"ל דס"ל דהפקר בפני אחד דוקא הוא דהוי הפקר ולא כסברת הרא"ש שפסק דלא בעי אפילו אחד אלא אפילו בינו לבין עצמו מהני כמ"ש בב"י בסימן זה וא"כ קשה על מר"ן דפסק כאן כסברת הרמב"ם דריב"ל בעי בפני אחד ולא סגי בינו לבין עצמו ובאו"ח סרמ"ו ס"ב מצינו שפסק כסברת הרא"ש דאפילו ביני לבין עצמו מהני וגם הסמ"ע נראה לי שמזה נרגש דכתב בסקי"א ז"ל, ועיין בדברי המחבר באו"ח סרמ"ו יע"ש

ואפשר דמר"ן דעתו היה דלעניין קנייה גמורה הסברא הוא דבעי בפני אחד אבל לענין הפקעת אסור הקלו אפילו בינו לבין עצמו מהני כסברת הרא"ש ויש סמך לדברי ממה שסיים מור"ם שם בס' רמ"ו ז"ל ואם רוצה יכול להפקירה בפני שלשה בני אדם כדין הפקר ואפילו אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו אלא להפקיע אסור שבת עכל"ה. הרי כאן מוכח אפילו היכא דלא היו הפקר אדעתא דקנייה עכ"ז הואיל ולהפקיע האסור הקילו הרי מאי דמצינן לאקולי לענין מקלינן א"כ גם כאן לענין שבת לדעת מר"ן הואיל ומצינן הרא"ש לסמוך עליו כוותיה נקט לענין שבת אבל לענין קנייה בודאי כל מאי דמצינן לאקומי ממונא בחזקת מרה קמא מוקמינן וא"כ בודאי לענין ממונא פסקינן כהרשב"ם זהו מה שנלע"ד כעת וק"ל

ש"ע סט"ו עני המנקף וכו' ונפלו לארץ אם באו ליד העני וכו' אבל אם לא באו לידו תחילה וכו' ואם היה העני מכה בענפי האילן שבעיניין היו הפירות עולים למעלה מהענף ואח"כ נופלים לארץ בודאי דזכה העני בהם ומוצאין מיד מי שנטלם דבזה הדד דיניהו כדין קניית אפרוחים של שובך המוזכר בס' רי"ב ס"ב שמטפיח על השובך והם עולים למעלה וקנה אותם ע"ש וכדין קניית המציאה הנזכר בס' רס"ט שאם היה הטלית מונח על הדף והכה עליו שלשה טפחים קנאם ע"ש ועיין בב"י בס' הנז' ובכאן לא בעינן שלשה טפחים הואיל ומסתמא ודאי כשיחתכו מן הענף ויעלו למעלה לא יחזרו עוד לנוח על הענף ובודאי לא תהיה להם מנוחה כי אם על הקרקע וא"כ בהגבה כל שהו שהגביהו מן הענף קנאם עיין גם בענין זה בסמ"ע בס' דס"ט סק"ז ודו"ק

שוב בא לידי ספר כנה"ג וראיתי לו בהגהות הטור אות זיי"ן ששם כתב סברא מוסכמת משם הפוסקים דהזוכה מן ההפקר אין צריך שיגביה שלשה טפחים כדרך שמגביה דבר שדרכו להגביה לקנותו בהקנאה ע"ש וא"כ באנו לנדו"ד אפילו הכה על הענף והוגבהו קצת הפירות וחזרו ונפלו על אותו ענף עצמו עכ"ז קנאם וק"ל: הלכות נחלות סימן רע"ו

בסמ"ע סק"ב תחזור הירושה וכו' אע"ג דהוא ג"כ דרך קללה והל"ל ונתתם וכו' פירוש דקללה הוא ג"כ שימות האדם בחיי דודו דהדור הוא דור ראשון ובן האח דור שני ואפילו הכי אגב דהתחיל באחוה דכתב ונתתם את נחלתו לאחיו וכו' כתב ונתתם את נחלתו לאחי אביו והגם דמן הראוי הואיל והזכיר הקללה היה לו לומר ונתתם נחלתו לאבי אביו שהוא על סדר הירושה והגם דאם היה מזכיר אבי אביו הוא קללה יותר שימות הבן בחיי אביו ובחיי זקינו דהיינו שימות יעקב ויצחק וישאר אברהם קיים עכ"פ