פעמוני זהב חלק ב רצז

ש"ע ס"ז וכן מי שברח וכו' ובמור"ם וכו'. עיין בס' חוט המשולש להרב מהר"א ן' טואה ז"ל ס"כ ובס' משכנות הרועים מערכת היא אות צ"ג ובפת"ש ובס' קצו"ה ונתיבות המשפט מדין אם היה הדבר בקנין או בשבועה או על ידי משכון ע"ש

בש"ך סקי"ד אלא שכרו וכן הדין בסרסור וכו' כן נראה מדברי מור"ם בס' קפ"ה ס"י שהשוה אותם ועיין ג"כ בספר פתחי תשובה גם בזה ודו"ק

עיין להרב זכור לאברהם ח"ב בחלק חומ"ש אות מים שכתב משם הגהו"ת הכנה"ג דמלמד שקצבו לו יותר מן הראוי אינו נוטל רק שכר טורחו ולא יותר דהו"ל דבר מצוה כשדכן ע"ש סימן רס"ה

במור"ם והא דמותר ליקח שכר ההשבה היינו שאין הבעלים שם ע"כ דברי מור"ם אלו הם הפך מה שכתב מור"ם לעיל בס' רס"ד ס"ג והן הם מה שסיים מור"ם וכתב וע"ל סי' רס"ה וכן ג"כ הש"ך כאן סק"ב כתב. עיין לעיל ססס"ד ס"ג בהג"ה ונראה בודאי דיש לחלק בין האי דינא לההיא דס' רס"ד כמו שחלק הסמ"ע כאן בסק"ח על דברי מר"ן כן יש לנו לחלק אליבא דמור"ם ופשוט ודו"ק: סימן רס"ז

סעיף ט"ז כל זמן וכו' כדין שו"ש ע"כ ובסמ"ע ס"ק ט"ז וכו'. עיין בש"ך בס' ע"ב בסק"ט בסופו ובסקל"ד ובס' ל"ו ומשם תראה דין הניעור ושטוח במשכון או בפיקדון שהפקידו שנים ביד אחר אם בשביל זה יחשב לשומר שכר או לא ע"ש וק"ל: סימן רס"ח

ש"ע ס"ב ארבע אמות וכו' הילך מ"ש הרב ק"פ בדף רס"ט ס"י משה הרב זכו"ל ע"ל. עיין סימן רס"ח וע"ש במור"ם ס"ג דאין חצירו קינה אלא בידוע במציאה או וכו' יע"ש דנראה דה"ה בד"א דהא ד"א גריעי מחצר. עיין בטור ז"ל שם ובסמ"ע אות ג' ומ"ש בש"ך דאפילו ידו אינו קונה לו שלא מדעתו יע"ש דמכ"ש נראה דיוציא לד"א ודו"ק. ודע דר"ה שאמרו במציאה פשיטא דאפילו ר"ה דידן חשיב ר"ה ואינו ענין לר"ה דשבת די"א דבזה"ז אין ר"ה דהתם היינו מילתא בטעמא דכל מילי דשבת גמרינן ליהו ממשכן ור"ה דאותו זמן היו ששים רבוא ומש"ה אמרינן דה"ה לשבת משא"כ לשאר ענינים ע"כ

סעיף ג' במור"ם ואם סוחר אחד וכו' י"א דזכה ראובן וכו' וי"א דזכה בעל החצר וכו'. ראיתי להרב בני חיי בהגה"ט הרב"י אות ה' שכתב וז"ל מי שבא לידו חפץ מגוי לקנותו בזול והלך הקונה לבית יהודי אחד וקנהו וקודם שנגמר המכר אמרה אשתו של בעל הבית מה אתה עושה אני רוצה לקנותו הואיל והוא בביתי אמר לה הקונה אל תראה אני אשוה ואפשר עם בעלך. חייב ליתן לה החצי ע"כ. ולענ"ד נראה דאפילו דעת י"א קמא דכתב כאן מור"ם מידו בזה דהואיל ועכבה עליו ורצתה היא לקנות והוא בתוך ביתה היא קודמת לא כן כאן לא תקע עצמו שמעון בעל הבית לקנות אלא אמר חצרי תקנה לי אפשר לא היה קונה דדילמא לא מתרמי ליה זוזי כמ"ש הסמ"ע בסק"ט לכך לא קנה. ועיין מ"ש הש"כ בס' ר"ס סקט"ו משם הראב"ן ומה שכתבתי שם וק"ל

שם ואין חצר וכו' או דלא אסיק וכו'. עיין בס' שדה הארץ סימן וא"ו שפסק מכח דין זה במי שנתברך לו השמן שהיה בביתו ונעשה לו נס כאשת עובדיה דאין חצירו קונה לו שלא מדעתו בדבר דלא אסיק אדעתיה ואם קדם אחר ולקחו הרי הוא שלו וכתב דכן כתב הרב מורו והוא הרב חיד"א זלה"ה ע"ש. ולי נראה דיש להביא ראיה לדין זה מדברי התוספות תענית דף ח' ע"ב ד"ה אלא בדבר הסמוי וכו' דשם תרצו דהברכה הנתוספת דין הפקיר יש לה יע"ש: סימן רס"ט

ש"ע המגביה מציאה וכו'. עיין להסמ"ע בסק"א ובסק"ט שפירש לדין זה דבעינן שיאמר בשעת הגבהה הריני מגביה מציאה זו לזכות פלוני יע"ש והש"ך בסק"א ובסק"ג פליג וס"ל דאפילו לא אמר אלא מודה די. ועיין להרב בני חיי שהביא סעד וסמך להש"ך דגם מהרש"ח ומהרשד"ם ומהר"ם די בוטון כולם ס"ל כהש"ך ע"ש

גם עיין שם בס"ו שכתב ראובן ושמעון שנכנסו ערבנים בעד לוי לתגר אחד ונפטר לוי עמד ראובן ותפס מנכסיו לחשבון הערבנות וגם לחשבון חוב אחר שהיה חייב לו ושמעון טוען שמעולם לא תפס נכסי לוי כי אם לחשבון הערבנות אם טען ראובן שמתחילה כשתפס נכסי לוי תפסן לצורך הערבות אינו יכול לחזור בו אבל אם טען שמתחילה כשתפס הנכסים תפסם לגבות מהם תחילה לצורך עצמו נאמן וזוכה בהם תחילה כנגד חובו הרש"ך ח"א סקי"ט ותשובת רש"ל סמ"ב ומהרשד"ם קמ"ח וכתב משפטי צדק שסגנון דברי רשד"ם עולין כדברי הרש"ך עכ"ל. ונראה לי לע"ד דלדעת הסמ"ע דס"ל דבמגביה מציאה לחבירו בסתם דצריך שיאמר אדעתא דחבריה הוא מגביה הלאו הכי יכול לומר משטה כמ"ש בסק"ט גם בדין זה נמי הואיל ובשעה שתפס לא אמר דאדעתא דערבות תפס אזי אפילו יודה אח"כ דלשם ערבות תפס יכול הוא לחזור בו ולומר משטה הייתי בך ויכול לחזור ולתופסם לעצמו ודו"ק: