פעמוני זהב חלק ב רצו

ה' אפשר דלפי שמה נעלם ממנו דין זה דאבידה דממנו מבואר ומפורש דהגם דלגבי האבידה יש בה פרוטות הרבה דהוי בה חיוב חזרה עכ"ז הואיל ולגבי הבעלים אין שום אחד מפסיד פרוטה שלימה אין חיוב להחזיר דלדעתי אין חלוק כלל ודו"ק

ש"ע סי"ד ראה שנפל מטביע מחבירו שנפל בתוך החול וכו' עיין להרב שדה הארץ סי"ב שנשאל בראובן ושמעון שנפל לכל אחד מקצת מעות בתוך החול וראובן פשפש ומצא יותר ממה שנפל אפילו הם מטבעות של שמעון ואפילו הם שותפין לא אמרינן אדעתא דידיה ודחבריה הציל אלא הכל של ראובן המוציא ע"ש שפשט לו דין זה מדין דסי"ד ומקומות אחרים באוריך וק"ל

סמ"ע ס"ק ע"ו וכל ת"ח צ"ע הגם דהסמ"ע הצריך עיון עיין להרב מאמר קדשין דמפשט פשיטה ליה ריש דין ת"ח וכתב שגם הרב שבו"י כתב כך סבירא ליה יע"ש

וכתב עוד שם משם הרב שבות יעקב וז"ל מי שנאבדה לו אבידה כלי שאין בו סימן ומצאו אחד ובעל האבידה מכירו בטביעות עין גמור והמוציא אינו רוצה להחזיר ואח"כ תפס בעל האבידה בלי עדים אפילו ת"ח לא מפקינן מיניה ובת"ח מותר לתפוס אפילו לכתחילה כהאי גוונא וק"ל: סימן רס"ד

במור"ם ס"ד וכן כל אדם שעושה פעולה עם חבירו וכו' נ"ל דדוקא אם זה שנעשית לו הטובה לא היה יכול לעשות דבר זה או לא היה רצונו לעשות דבר זה בידו והלך זה ועשאו בידו בזה הוא דמפקינן שצריך ליתן שכרו וטעמא דדי הוא דהא דין זה דמור"ם לא נפלא ולא רחוק הוא אלא הוא מדינה דגמרא דהיינו דין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכו' דהא כן כתב מור"ם בפשיטות בסי' של"ה בהג"ה ס"א וז"ל המלמד עם בן חבירו שלא מדעת. י"א דחייב לשלם לו כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שיתבאר לקמן סי' שמ"ה וי"ח ע"כ וא"כ גם דין זה דעשה טובה עם חבירו דינו כדין היורד לשדה חבירו ואפילו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר והגם דמור"ם שם בסי' של"ה כתב די"ח וקי"ל כי"א בתרא ודאי לא פסק שם כי"ח אלא דוקא במלמד דאפשר דמשום דמצוה קא עביד אמרינן מסתמא ירד שלא על מנת לקבל פרס או מאיזה טעם כי אין בידי הרשב"א בעל אותה סברא לידע הדבר אבל בכאן הרי קא חזינן דפסק כעושה פעולה עם חבירו בין מדעתו בין שלא מדעתו צריך לתת לו שכרו ובודאי טעמו הוא דלא גרע מדין היורד וכו' וכן מפורש נמי בהר"ן מאריה דהאי דינא בפרק שני דייני גזרות דמדין יורד לתוך שדה חברו נגע בה יע"ש וא"כ הוא הואיל ודינו כדין יורד לתוך שדה חבירו הוא שדינו מפורש שאם הוא שדה דעשוי ליטע שמין לו כמה אדם רוצה ליתן בשדה לנוטעה ונוטל מבעל השדה ע"ש ס"א וכך הכא נמי שמין לו כמה ראוי ליטול בשכרו ואם זה שנעשית לו הטובה היה יכול לעשות טובתו בידו הדר למה שכתב הנמוק"י בפרק האשה שנפלו ופסקו מור"ם בס' שע"ה ג"כ ס"ד וז"ל ואם בעל השדה הוא עצמו אריס חזר להיות דינו כאינו עשוי ליטע רק ששמין כמה רוצה ליתן שלא יצטרך הוא לטרוח בעצמו ע"כ ועיין בש"ס כתובות ד"פ בתרוץ התלמוד שתרץ הכא איכא בעל דטרח יע"ש ומכל זה יתברר לן דגם כאן הכי הוא ודו"ק

עיין להרב משכנות הרועים מערכת פ' אות ל"ד שפסק שם משם הרב ב"ד זלה"ה דמכח דבר מור"ם אלו פסק דמי שעמד ושרת את החולק בלי צוואת החולק שחייב לשלם לו ולא מצי למימר לשם מתנה אכוון ע"ש

ועיין בדברי הטור ג"כ בס' ע"ג ס"ל ופסקו הש"ע שם סי"ח במלוה שהלך לסחור בעיר אחרת ובדרך אגב הוליך בידו המשכון ומכרו ביוקר אם יכול לתבוע שכרו ופסק הואיל ולא הלך בשבילו דבלאו הכי היה הוליך אין צריך ליטול שכרו ע"ש דון מינה במקום שביטל עסקיו ונתעסק במכירת המשכון ודאי יש לו שכר ע"ש ועיין הרדב"ז סל"ב ודו"ק

סמ"ע סקט"ו ונסדק הכד וכו' קאמר נסדק דאין כאן תקוה להצילו משום הכי לא אמרינן דכל הקודם זכה בו ע"כ. מלשון זה של הסמ"ע נראה דבמקום שאין תקוה להצלה יכול הקודם לזכות בו הואיל ועתיד לישפך לארץ וזה תמיהא דסברא זאת היא סברת מור"ם שכתב וי"א אפילו לא נשפך וכו' והיא היא סברת רבינו הטור אבל מר"ן כאן לא כתב אלא סברת הרמב"ם ומר"ן בב"י ז"ל דלסברת הרמב"ם ז"ל כתב הרב המגיד דוקא נשפך אבל אם עדיין לא נשפך אפילו עתיד לישפך עכ"ז לא הוי הפקר יע"ש בב"י ולשטתיה אזיל כאן בקצור שכתב דברי הרמב"ם דוקא ולא כתב סברת רבינו הטו"ר ועל זה הוצרך מור"ם להביאה בשם י"א ולחלוק על מר"ן אתא וא"כ היאך קבע הסמ"ע דבריו אלו על דברי מר"ן דנראה דבמקום שאינו יכול להציל הוי הפקיר אפילו בעודו בחבית ולא הגיע לארץ וזה הוא הפך מה שכתבנו הן מלשון הרב"י הן מלשון מור"ם שכתב בלשון י"א נ"ל ודו"ק

במור"ם שם ס"ה והוא הדין בכיוצא בזה כגון שהיה שריפה וכו'. נלע"ד לומר דהגם דבחבית של דבש פסק מר"ן דבעינן עד שתשפך לארץ הוא דהוי הפקיר ומור"ם הוא דפסק אפילו עדיין לא נשפכה אלא שעתיד להשתפך הוי הפקיר עכ"פ בדין זה דשריפה לא תטעה לומר דמור"ם פסקו לפי שטתו דפסק כסברת הטור דאפילו עדיין לא נשפך הוי הפקיר אבל לפי פסק הש"ע דפסק כהרמב"ם לא ס"ל הכי אלא נראה דבדין זה אפילו הרמב"ם יודה דבשלמא בחבית הואיל ועדיין בחבית ביד הבעלים איכא למימר עדיין לא נתייאש ולא הוי הפקיר אבל בכאן הואיל וברחו הבעלים אין לך יאוש יותר מזה וכמו שמפורש הדבר בספר הד"מ ע"ש אלא דעדיין צריך להתיישב הואיל ומור"ם כתב בלשון זה והוא הדין בכיוצא בזה וכו' דמשמעות לשון זה מורה דדין זה של שריפה דינו שוה לדין החבית שנשבר ועדיין הדבש לא נשפך וכו' וא"כ הואיל ושוים הם הרי לדעת מר"ן ס"ל דדוקא נשפך על כן צריך להתיישב לדינא ודו"ק: