פעמוני זהב חלק ב רפו

רמ"ג דכתב דהמתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין לא זכה הקטן איירי במקנה בסדורו של קטן והתם בס' ס"א ס"ד דכתב שטר שכתוב בו וכו' איירי בשטר שהיה בו קנין בסדורן של עדים וכחלוקו של הרב מהרי"ט ח"ב סר"ג שכתב דאם זוכה לקטן על ידי עדים שקנו מידו מקרי זכייה שהעדים הם הזוכים לקטן על ידי סודר שקנו מיד הנותן ודברי מהרי"ט אלו הביאם הרב תוש"י סי"א וכתב דכן עשה מעשה מהר"ם בירדוגו והרב יעב"ץ והרב אד"א זלה"ה יע"ש וא"כ גם כאן נימא דפסק זה דס' ס"א ס"ד בזה איירי. אלא דזה דבר רחוק הוא חדא דדברי מר"ן סתומים וחתומים דהיכן רמיזה קנין כלל בדבריו עד שנחלק בין קנין סודר בסודר של עדים או של מלוה

זאת ועוד אחרת דאם האמת כן הוא דמר"ן בהכי איירי בס' ס"א דהקנה לו בסודר של עדים א"כ קשה על הרב תוש"י שכתבנו דבריו לעיל שמצינו לו שם שכתב דהרבנים הנז"ל עשו מעשה דעדים שקנו מיד הנותן בסדורן דהוו שלוחו וזכה הקטן כי הרבנים הנז' סמכו על תשובת מהרי"ט ז"ל אלה היו דברי הרב תוש"י ז"ל ולפי דברינו אלה למה ליהו להרבנים להרחיק עדיהון להביא מתשובת מהרי"ט ז"ל הרי מר"ן דקי"ל כוותיה גם הוא הכי ס"ל מכח קושיית הני תרי פסקי דינים אלו לפי דברינו הנז"ל אלא בודאי דמדברי מר"ן לא יש כאן שום רמז כלל מזה

גם דעדיפא מכולהו דלא שייך לומר דברים אלו דהא בכאן בשט"ח קא מיירי שנתחייב לכל מי שמוצא שטר זה וא"כ אפילו אם אמור נאמר דבסודר עדים מה יתן ומה יוסיף דבשלמא כשבא איזה אדם לזכות קרקע או מטלטלים דידיה לקטן אזי אמרינן דבסודר הקטן אינו קונה הואיל וקטן לאו בר זכייה הוא עד דמטי לידיה ובסודר של עדים שנותנים הם למקנה אזי כאלו הם זיכו אותו למקנה כדי שיזכו הם לקטן באותו קרקע או מטלטלים והוה המקנה הזה כאלו זיכה לקטן על ידי אדם גדול דהעדים הם הזוכים בעבורו אבל בכאן שמתחייב במעות לכל מי שמוצא וכו' אפילו אם יהיה הדבר על ידי סדורן של עדים מה יעלה ומה יוסיף ומה זיכוי עשה על ידן ובמאי זכו בעבורו אי משום שנטל קנין סודר ואגבו זכה לקטן על ידן של עדים הרי אין מטבע נקנה בחליפין כלל אפילו אם יהיו בעיין וכמו דקי"ל כמ"ש בס' ר"ג יע"ש וא"כ במאי זכה קטן אפילו יהיה סודר העדים באמצע הרי אין כאן זכייה על ידם כלל

גם ראיתי לחלק ולומר דשאני התם דסי' ס"א מהכא דסי' רמ"ג קא מיירי דהמזכה מזכה לקטן לחוד וקטן לאו בר זכייה הוא אבל ההיא דסי' ס"א איירי בכותב שטר שיכול כל המוצאו לגבות בו בלי הרשאה וכו' והכוונה דהואיל ומעקרא נתחייב לוה זה למי שהוא גדול ובכלל דבריו כתב ולכל מי שמוצא שטר זה וכו' אזי אפילו אם יהיה המוצאו עדיין רך בשנים קטן שבקטנים עכ"ז מיגו דחל השעבוד של גדול חל שעבוד הקטן והגם שיש לדקדק על זה מהא דפסק מר"ן בסימן רי"א ס"ג וז"ל אמר ליה קנה נכסי או חפץ פלוני אתה ובהמה זאת או אתה ועובר זה קנה הוא מחצה ע"כ וא"כ יש להקשות דהרי מחזי דמר"ן ס"ל דלא חייל הקנין באגב וא"כ גם כאן נימא דהגם דמתחייב לגדול ולקטן נימא הגם דחל השעבוד אם יוציאו הגדול עכ"ז אינו חל אם יוציאו מי שהיה קטן בשעת החיוב אלא דעל זה יש לחלק ולומר דשאני הכא מההיא דמזכה לאדם ובהמה דהבהמה לעולם לאו בת קנין היא לכך לית לה זכייה ובעובר ג"כ הואיל והוא עדיין לא בא לעולם לא חל קנין אפילו בתורת אגב אבל קטן דבר קנין אלא משום שאינו בר דעת אינו זוכה בידו אלא בעינן אחרים לזכות לו בזה יכולני לומר דזכה בתורת אגב מיגו דחל שעבודו של הלוה הזה להשתעביד למלוה שהיה גדול נשתעבד גם לקטן

והגם דדין זה מכללי הרא"ש כלל ס"ח יע"ש דשם נתבאר וז"ל שטר שלא נכתב בשם המלוה אלא ששעבד עצמו לכל המוצאו משתעבד וכו'. וא"כ הואיל ושטר זה לא היה כתוב בו כלל שם המלוה היאך יוצדק לשון מיגו דבשלמא אם היה כתוב שם המלוה אמרינן מיגו דנשתעבד לזה נשתעבד לזה אבל היכא דלא היה כתוב כלל שם המלוה והוציאו מי שהיה קטן בשעת החיוב מאן לימא לן דלוה זה נשתעבד מעקרא למי שהיה גדול עד שנאמר על קטן זה מיגו דדילמא מעקרא עקר שעבודו לא היה מעקרא אלא לקטן זה דוקא אך נלע"ד דזה אינו דא"כ הוא דהמשתעבד הזה לא נשתעבד אלא לקטן דוקא למה כתב בשטר הריני מתחייב לכל מי שמוציאו היה לו להתחייב לקטן זה דוקא אלא האמת הוא כלשון השטר דלוה זה נתחייב לכל מי שמוצא שטר זה בין גדול בין קטן ולוה זה ראה וידע מי הוא המלוה למי נתחייב אלא ליפוי כח כדי שכל המוציאו לא יצטרך הרשאה כתב זה לומר דכל מי שמוציאו אליו נתחייב בדמים אלו אבל מעקרא ידע וראה ומיגו דחייל על הגדול חייל על הקטן ותו לא מדי

ולע"ד נראה דכדברי האלה כן הוא דהא חזה הוות דחלוק זה שמחלק מר"ן בדבריו בס' ס"א וכתב ודוקא שהמוציא היה ילוד בשעת הלואה וכו' הוא מדברי הרשב"א וראיתי להרב"י בס' ס"א שכתב וז"ל וכתב הרשב"א בתשובה הנז"ל מיהו דוקא כשהמוציא היה ילוד כבר בשעת הלואה אבל אם נולד לאחר ההלואה לא דלא היה יכול להשתעבד למי שלא בא לעולם וכך מפורש בסוף פרק דגיטין עכ"ל. והנה במה שכתב וכך מפורש בסוף פרק דגיטין בודאי נתכוון למה דאתמר בגמרא בגיטין דף י"ג ע"ב ז"ל הגמרא שם איתמר נמי אמר שמואל משמיה דלוי מנה לי בידך תנהו לו לפלוני במעמד שלשתן קנה וטעמא מאי אמר אמימר נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אמר ליה רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות הכי נמי דלא קנה ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע הני מלי לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אלא אמר רב אשי וכו' ופירש"י שם וז"ל לנולדים שזה המקבל נולד לאחר הלואה ע"ך וכוונת הגירסא פשוטה דכוונתו לומר דאי אמרת הטעם דמעמד שלשתן הוא משום דמעקרא כאלו משתעבד לו ולדאתי מחמתיה א"כ יצא לנו הדין דאם זה' הקונה עכשיו במעמד שלשתן היה עדיין לא נולד באותה שעה שהלוה זה מן המלוה א"כ לא קנה דהא עקר טעמא דקנה הנמחה המעות משום דכאלו נתחייב לו מעקרא דהגם דהממחה הוא שהלוהו עכ"ז הוא מעקרא שעבד עצמו להממחה הזה וגם