פעמוני זהב חלק ב רפב

הרבנים דמי שהחזיק בחורבת הגו ועשה בה חזקה ואח"כ עמד הגוי ובנאה זכה המחזיק עיין בספר שמו משה ובתשובותי אני הצעיר יע"ש

ח) שמעתי מהנדיזים ואומרים דאם המלך לקח קרקע ישראל בחובו לא נשאר לבעליו חזקה ואני הייתי מסביר הענין מדעתי טעמא למילתא הואל ודינא דמלכותא דינא וקי"ל דנכסי המלך אינם כהפקר כדקי"ל דאסור לגנוב מן המכס הגם דקי"ל דהפקעת הלואת העכו"ם שרי עכ"ז אסור לגנוב מן המכס הגם שהוא דבר מוצנע שאין בו חלול ה' ואדרבא הוא יותר מוצנע מהפקעת ההלואה עכ"ז אסור א"כ מכאן נראה דלא הוי נכסי המלך כהפקר וא"כ לא תשאר חזקה לבעלי הקרקע שקנה מהם המלך או נטלה בחובו וכן מטין דברי הראשונים שראיתי בפסק אחד שפסקו בחצר של בני נקסיס דתיטוואן שלקח המלך מהבעלים בחובו ורמא אותה המלך על בני העיר לקחתה ממנו וכשלקחוה בני העיר באו הבעלים לתבוע חזקה ופסקו דאין להם חזקה מטעם דינא דמלכותא דינא יע"ש בכר"ח ח"ב סקע"ה יע"ש. אך הן היום ראיתי מ"ש מוהרי"ע ז"ל בס' בית יהודה ח"ב ספ"א ששם הביא תשובת הרדב"ז וכתב עליה ואוקי לדינא דגם במה שלקח המלך יש חזקה יע"ש. וכן ראיתי לרב אחרון מוהרבי"ו זלה"ה בסוף סימן שכך פסיקא ליה יע"ש והגם דנראה דבריהם הוא נגד פסק הראשונים יע"ש באותו פסק של הראשונים שם בכר"ח סק"ה ואזי יהיה נראה דיש לישב דלא ליהוו סתראי ודו"ק ועיין ב"ס משחד"ר בנמוקי מהרש"א סק"ס ששם גם הוא האריך בענין זה יעו"ש ודו"ק

ט) אם הלוקח אינו רוצה להחזיר לבעל הקרקע כי בא בטענה שקודם שלקח מן הגוי כבר נמלך בבעל הקרקע ומחל לו והרשהו לקנות עיין להרב מש"ל פכ"ג מהלכות אישות שיש מחלוקת בזה שקצת מחכמי הדור שם פסק דאין באותה מחילה כלום והרב המש"ל ז"ל דחה דבריהם יע"ש והובאו דבריו בס' כר"ח ס"א סק"ו יע"ש

י) גוי שמשכן קרקע שלו בתורת משכנתא ומת ובאו גוים בעלילה והוציאוה מידו נשארה לו להישראל חזקה עיין בספר משפט וצדקה ביעקב

יב) מי שהיתה לו חזקה ישוב בקרקע הגוי והשכיר קרקעו לישראל אחר ועברו שלש שנים ולא מיחה אבד חזקתו. עיין בספר מוצ"ב סרל"ח ובס' כר"ח. ובלקוטי אשר לשלמה אות חזקה: סימן רל"ז

ס"א המחזיר אחר וכו' עיין בס' בית יהודה דף קי"ח מה שכתוב משם רבו ופשוטים הדברים מדברי מר"ן ומור"ם וק"ל

שם נקרא רשע וכו' והכוונה דהב' זכה אפילו נקרא רשע כמו שפשוט סברא זאת בפוסקים אבל כתב כנה"ג דאפילו היה עדיין מחוסר הראשון קנין דאמרינן בזה קנה ונקרא רשע היינו אם ישראל השני החזיק אבי אם עדיין לא החזיק ובא ליכנס מוחין בידו כי היכי דלא להוי רשע עיין שם באות כ"ב וכ"ג וק"ל

שם וי"א שאם בא וכו' וי"א דלא שינא וכו' הן אמת דבכלל הש"ע קי"ל די"א וי"א הלכה כי"א בתרא בכאן הדין הוא כי"א קמא חדא כידוע לנו דאנן סמכינן על מה שפסק הרב עדות ביהוסיף סמ"ד דבמקום שמור"ם הכריע לתפוס כי"א קמא. הדין הוא כי"א קמא ובר מן דין הרי מר"ן עצמו חזר ופסק בס"ב כסברת רבינו ת"ם שהיא י"א קמא דהא בס"ב פסק וז"ל אבל אם שכר בעל הבית וכו' ודין זה הוא מדברי התוספות לשטת ר"ת וכמ"ש גם הסמ"ע בסק"ח וא"כ בודאי כי"א קמא נקטינן וכן אחרי מופלג ראיתי להרב פת"ש בסק"ה שכתב כן בפשיטות שהמחבר סתם כדיעה ראשונה

אלא דראיתי להרב מוהרי"ע זלה"ה בבית יהודה סנ"ב דשם פסק הואיל והיא י"א וי"א נקטינן כי"א בתרא כמו הכלל הידוע. ותמיהא לי מילתא איך עינו הפקוחות לא שת לבו למה שפסק בס"ב וצל"ע ודו"ק

שם במור"ם יש מי שכתב שהוא חר"ג עיין סמ"ע סת"ך סק"ד שכתב דכל מקום שאמרו שהוא בחרם או בחר"ג אין אנו צריכים לנדותו אלא כבר הוא מוחרם מהראשונים זלה"א אבל צריך להתיר לו בג' ע"ש

זה זמן נשאלתי מהרב המופלא מוהר"ר יוסף בירדוגו ז"ל על מה שנהגו שישראל דר בבית חבירו ואזיל אדם אחר ומוסיף עליו בשכירות הרי קי"ל עני המהפך בחררה וב"א ונטלה נקרא רשע והשבתי והלצתי בעד המנהג יעויין בסה"ק בתשובותי סכ"ד באורך וברוחב ואחד מן הטעמים כתבתי והכרחתי לו מן התלמוד והפוסקים דלא אמרו אלא בעני המהפך ובא אחר ונטלה אבל אם לא נטלה אלא הוסיף בדמים והיה ביד הא' ליטלה איהו ולא רצה ליטלה או נטלה בהוספת הדמים לא מקרי רשע יע"ש באריכות ודו"ק: סימן רל"ח

במור"ם ס"א מי שבא לעדים וכו'. והרי אינם מעדים אלא על המתנה וכו'. ראיתי בפסקי הראשונים שכתבו ז"ל מנהג הסופרים להציע בתחילת שטר מכירה או המשכונא ענין מורה שאותה חצר היא של ראובן וחותמין על זה ואח"כ בא שמעון ומערער ואומר שראובן אין לו כי אם שלש או רביע והוא מכר הכל אין מביאין ראיה מאותה הצעה שראובן לקחה כולה וזוכה בה כולה שהרי עדים יש כאן שכולה שלו שלא נאמר אותה הצעה בתורת עדות אלא דדברי הממשכן או המוכר שאמר לסופרים כן ולא ללמוד ממנה שאותה חצר כולה של ראובן כן פסקו חכמי פאס וחכמי מקנאס יע"ה וסמך ידו עליהם מהריב"ם נר"ו והביאו ממ"ש המרדכי והביאו מור"ם ריש סרל"ח בהג"ה יע"ש בלשון המרדכי במקומו בביאור שהוא מבואר יותר ממה שהביאו מור"ם ע"ך מצאתי כתוב ועיין גם בס' בית יהודה ח"ב סי"ג שהביא סברת הפוסקים וכך העלה