פעמוני זהב חלק ב רעד

הלוקח כשראיתי שלא היתה לא חגרת ולא עורת אמרת' כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה מומין אחרים וכו' מכאן מוכח דדוקא הואיל ולא היו כלל מומין הנכרים והוא הזכירם לו הוא דאמרינן דהוי מקח טעות מילתא בטעמא אבל אם לא הזכיר המומין הנכרים אלא הזכיר לו הנסתרים לבד ודאי אפילו נמצאו כולם אמרינן סבר וקבל

ואל תשביני אדדיקת מרישא דהאי דינא אדרבא דוק מסיפא דדינא שכתב אבל אם יש בה מומין הנכרים בין כולם בין מקצתן וים בה גם המום שאינו נכר וכו' דמזה יש לטעות ולומר דדוקא בהיה בה מום אחד נכר לפחות הוא דקבל גם בנסתר דאמרינן דהואיל ומידע ידע במום זה שיש בה הו"ל לאסוקי אדעתיה גם מום האחר הנסתר יש בה אבל היכא דלא ראה בעינו שום אחד שהוא אמת אלא התנה עליו בנסתרים לבד נימא דלא ס"ד והוי מקח טעות זה אינו ואדרבא גם משם הוי סייעתא דלא כתב שם אותו דין אלא אדרבא לרבותא וכמ"ש הסמ"ע סקי"ז דס"ד אמינא הואיל והזכיר מה שיש בו נסתר ומה שאין בו איכא למימר דיכול לומר עלה בדעתו דמום הנסתר שהזכיר לו אין בו מדי דהוה המום הנגלה שהזכיר לו ואין בו קא משמע לן א"כ מכ"ש היכא דלא הזכיר שום נגלה כלל אלא הנסתר לבד ודאי אמרינן מחל

גם אין לדקדק ממה שפסק אח"כ בס"ט היה מום אחד נכר והראה לו וכו' דמשמע עד שיגלה לו אחד מן המומין הנראין וידע שדברי המוכר אמת בזה הוא דאמרינן הו"ל לאסוקי ובודאי מחל זה אינו דהא דין זה דס"ט הוא מסיפא דברייתא דפרק האומנים ד"פ ושם נאמר המוכר פרה לחבירו וכו' היה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות ושם בגמרא אמר לו רב אחא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מהו ואמ"ל דאמרי משמיה דרבא אין זה מק"ט ע"כ וכתב הכסף משנה בפרק ט"ו מהלכות מכירה הל"ז דהרמב"ם מפרש דרב אחא מבעיא ליה אם רישא דוקא בדלא היו בה מומין הנגלים הוא דהוי מק"ט אבל אם היו בה אפילו לא אמר לו מום זה אלא אמר לו יש בה מום פלוני ופלוני אפילו לא אמר זה הוי מק"ט או דילמא סיפא דוקא דהיינו עד שיאמר מום זה והשיב לו דהדין כדרישא דאין לומר זה והוי מק"ט ומה שהזכיר בסיפא זה הוא לרבותא נקטה דסד"א הואי"ל והראה לו ואמר זה חשב שאין שם מום אחר אלא אותו שראה ומום האחר להשביח דעתו נתכוון קמ"ל ואלו הם פסקי הרמב"ם הללו דפסק מר"ן נמצינו למדין דמאי דפסק מר"ן כאן היה בה מום אחד ניכר והראהו לו וכו' לאו למימרא דבעינן עד שיראה לו אחד מן המומין הוא דאמרינן דגם בנסתר הו"ל לאסוקי אדעתיה אלא אדרבא לרבותא נקטה דהוה ס"ד לומר דהראה לו מום אחד אדרבא מיגרע גרע כמ"ש הרב בכסף משנה קמ"ל

נקטינן מהאמור דאם התנה. המוכר יש בה מום פלוני ופלוני הנסתרים לא הוי מקח טעות והוי מחילה ולא מצינו דלא מהני אלא באומר לו שקבל עליו כל המומין סתם בזה הוא דלא מהני משום דהוי במחל בדבר שאינו קצוב אבל כל גילה מום פלוני ופלוני אפי' לא ידע אם דברי המוכר אמת או שקר הוי מחילה ופשוט אפילו יאמר לו יש בה הרבה מומין הנסתרים ומנאן לו מאחד ועד מאה ודאי מהני ולא חלקו כלל ולא מצי למימר הואיל ולא עלה על דעתי שאין בה כל המומין כולם גם מקצתן מהם ליכא אלא אמרינן דהו"ל לאסוקי אדעתיה דשמא דבריו אמת ואפילו לא יהיו כולם אמרינן כמו דמחל במאי דאסיק אדעתיה במקצת והוי מחילה גם במה דלא עלה על דעתו להיות הוי מחילה ודוגמא זה ג"כ באומר לו יפחות מדמיו עד כדי ארבעים דורות נימא הכי ובודאי כמו דהו"ל לאסוקי אדעתיה שמא יש פחת מקצת ומחל גם על הכל מחל ופשוט ודו"ק

ש"כ סק"ה שלא הזכיר וכו' ודלא כהמחבר וברור ע"כ. כוונת הש"ך היא לחלק על הסמ"ע וס"ל דגם בהזכיר לו מומין הגלוים דלא הוי כולם אפילו הכי לא הוי מקח טעות וכן פשט אפילו דכתב הש"ע אלא דדברי הרמב"ם אלו הם דלא כדברי המחבר שהוצרך לסיים שהרי לא הטעהו וכו' והאמת דסיום זה ליתיה ודו"ק ועיין בס' ברית אבות בס' זה ודו"ק

ש"ע סי"א המוכר בהמה לחבירו לטבחה וכו' עיין בס' יבין שמועה להרשב"ץ דפי"ד שפסק במי שלקח בהמה לטבחה ואח"כ נשתתפו עמו אחרים ונמצאת טריפה דפטור דאדעתא דהכי נשתתפו עמו שיהיה עליהם ההפסד ע"ע ודו"ק

במור"ם סי"ב ואפילו טריפה שאנו אוסרין וכו' עיין בסמ"ע סקכ"ח מה שפירש בדברי מור"ם דהיינו אפילו דבר שהוא במחלוקית ונהגו להעיר בו כסברת האוסרים יעו"ע ועדיפא מזה ראיתי להרב זכו"ל ח"ב אות אל"פ שכתב מעשה במי שקנה כסתות הנקרא מקאטי"ס הנהוגים במצרים ואח"כ ידע שמהר"י זיי"ן בס' פרח שושן הסכים דלכתחילה יש לחוש לאיסור כלאים משום גזירה אבל בעיקר הדין אין בו אפילו איסור דרבנן ורוצה לחזור מהמקח הדין עמו. דזה נקרא מום ויש סמך מתשובת הריב"ש סי' תצ"ט שכתב דכל דפרשי אנשי. נקרא מום ועקר תשובת הריב"ש פסקוה מור"ם ומהריק"ש סרל"ד והכא דלכתחילה יש לחוש ודאי פרשי. הרב חיים שאל סמ"ד עכ"ל הרי לפניך דהרב חיים סמך דינא על תשובת הריב"ש והיא מה שפסק בסרל"ד מור"ם בדין בהמה שלא נבדקה כראוי וכו' והואיל וקבע מור"ם דיניה דהריב"ש להלכה גם בזה הדין דרב חיים שאל כך ואין לחלק ודו"ק

ש"ע סי"ח המוכר דבר וכו' ואם היה המוכר סרסור וכו' עיין להרב בני חיי הגה"ט שכתב ז"ל כתב בספר פני משה ח"ב סנ"ה עד כאן לא קאמר הרמב"ם ז"ל למלתיה שלא כשנאבד המקח מחמת אותו המום דהלוקח פשע שהיה לו לבדוק קודם שימות ולהחזירו יהיה הספסר מחזירו לבעליו אבל כשהמקח הוא בעיין אפי' לדעת הרמב"ם חוזר וכן נראה דעת מהרש"ך עכ"ל ופשוט לדעתי דאין זה סותר למה שכתב הרמ"ע זלה"ה הובאו דבריו בהג"ה להבאה"ט בס' רל"ב במי שנתן מעות לחבירו יע"ש שכתב בסוף דבריו וז"ל, אמנם אם בפני שמעון לקח ראובן המעות מבעלי החוב ושמעון ידע שלא הראה אותם וסמך על שמעון שיראה אותם בודאי. אז פשע שמעון במה שלא הראה אותם תיכף ודינו בכדי שיראה אותם לשולחני ע"כ וכן סברא זאת הביאה הש"ך