פעמוני זהב חלק ב רעב

והאחר היה עושה בשותפ' אדעתא דהכי נחתי וגם מה שחייב הרב אפילו אזמן המכירה הוא משום דהיו שותפים מעקרא וכו' אבל אם לא היה כי אם מכירה לבד ולא קדמה שותפ' מקודם אפילו יהיא נודע שהיה מוסיף עליו יותר ממה שקצב לו אינו מחזיר וזה הוא כדעת הרב המשבי"ר ז"ל ופשוט וק"ל

ש"ע סכ"ט אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות וכו'. עיין בס' מש"ה מערכת ה' אות כ"ו שכתב וז"ל המוכר קרקע בהטבה יש בו אונאה כנה"ג סימן זכ"ר בהגב"י אות ל"ג משם המבי"ט ח"ב סרי"ח ע"ך

ש"ע ל"ב כשם שאין אונאה וכו'. עיין להרב פחד יצחק אות אונאה שכתב משם הרב שמריה חכים זלה"ה וז"ל ב"ד ששכרו קרקע של הקדש בכל שהוא הוי אונאה לכ"ע דשלוחים העניים נינהו ולא שייך למימר זלזל בשכירות מפני דוחקו אף שקבלו הדמים מקודמים הוי ספק וקרקע על חזקתו ואפילו לא מיחה הנזכר לא יפסידו העניים וכן אפוטרפוס ע"ך: [השמטה השייכה לעיל

] ש"ע סי"ז עד מתי חייב להחזיר הדינר וכו' דין זה הוא קאי על הדין דלעיל בסט"ז במטביע דיש בו אונאה אבל אם נמצא המטביע רע לגמרי דינו כדין מק"ט דלעולם חוזר ואין צריך להאריך בזה ועיין עליו בש"ך בס"ס ש"ו ופשוט

ועיין בהגהות הרמ"ע זלה"ה הביאה הבאה"ט בסרל"ב סי"ט ששם כתב וו"ל כתב מהריט"ץ סרכ"ה ובנותן לחבירו דינר ונמצא רע לעולם חוזר ואם ראובן שנתן הדינר לשמעון לקחו מאדם אחר ואפשר שיטעון ויאמר לשמעון אם הבאתו לאלתר הייתי מחזירו לבעליו אבל עתה איני יודיע בעליו מחמת אורך הזמן ואתה הפסדת על עצמך זה אינו דבשעה שלקח ראובן המעות מבעליו היה לו להראותו ויטעון שמעון ויאמר אני חשבתי שהראית מעותיך לשולחני כדרך כל הארץ ואת הוא דאספדת. אומנם אם בפני שמעון לקח ראובן המעות מבעל חובו ושמעון ידע שלא הראה אותה וסמך על שמעון שיראה אותה בודאי אז פשע שמעון במה שלא הראה אותה תכף ודינו בכדי שיראה אותה לשולחני ע"כ ע"ש ודו"ק. סימן רכ"ח

ש"ע סי"ח מותר לחנוני וכו' וסיים מור"ם עיין לעיל סקנ"ו ס"ה עכ"ל הנה במה שכתב עיין בס' קנ"ו שם נתכוון בודאי למה שפסק שם בשני בני אדם הדרים בעיר אחת דמותר להוזיל הרבית לעכו"ם וכו' עיין בתשובותי סימן נ"ד ששם הבאתי מקור לדין זה דמותר לחנוני לחלק וכו' ושם הקשתי דלפי הטעמים שאמרו בגמרא להאי דינא דחנוני לא יוצדקו בההוא דין דפסק שם מור"ם בשני בני אדם הדרים בעיר אחת להוזיל ברבית וכו' יע"ש שישבתי הכל על נכון באורך וברוחב תהלי"ת והדברים מעלים ארוכה והרוצה לעמוד עליהם יע"ש ודו"ק: סימן רל"א

ע"ש ס"ה ואין עושין אותו מצד אחד עב ומצד אחד קצר וכו' הגם דמדברי הסמ"ע נראה דבקצר יש פסידא ללוקח ובטב למוכר א"כ מן הראוי אפילו משני צדדים לא יהיה לא עב ולא קצר אפילו הכי משני צדדים מותר או עב או קצר דכן מפורש בב"י לעשותו כפי המנהג יע"ש

ש"ע ס"ך חייבים ב"ד וכו' האי שתות מלבר דהיינו דבר שהקרן שלו חמשה יכול למוכרו בששה דהוי השתות מלבר ודבר זה מדוקדק מדברי הסמ"ע שבס' זה ס"ק כ"ח האחרונים שכתב ז"ל ועוד וכו' דמשם תדקדק ותראה שהשתות שמרויח האדם הוא מלבר מדמוסיף על העידות על החמש עושין שש ואין חשים על המוכר הואיל ואינו מפסיד מן הקרן ש"מ דבאותה מידה היה ראוי להרויח אותה אפילו היא שתות מלבר ודו"ק

ש"ע סכ"א כל המפקיע השערים וכו' נלע"ד דאפילו בדבר שנהגו בו חומרא אם בא להפקיע את השער יכול הרב להתיר להם כדמצינו במסכת פסחים ד"ל דאמר ליהו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זביני אכדנידי ואי לא דרישנא לכו כדר"ש ולדרוש ליהו דהא שמואל כר"ש סבירא ליה אתריה דרב הוא דס"ל אסור ע"כ וכן נמי נאמר בסוכה דף ד"ל אמר ליהו שמואל להנהו דמזביני אסא אשוו ואזבינו ואי לא דרישנא לכו כרבי טרפון וכו' מ"ש משם מוכח דאפילו בדבר שנהגו חומרא אם מיקרים השער מתירים להם והגם דמההיא דסוכה אין משם הוכחה כו"ך כדכתבו שם התוספות דלא היתה כוונת שמואל אלא להפחידם כדי שימכרו בזול עכ"פ מההיא דפסחים יש ללמוד כך כדכתבו התוס' שם בסוכה ע"ש ודו"ק: סימן רל"ב

ש"ע ס"ב המקבל מעות וכו' שמא האחדים שהיה מונה נתערבו וכו' עיין להרב גוא"ל ז"ל שכתב משם ז"ל והיכא דאיתנהו לתרוויהו כגון שאמר לו הלויני חמשים ומצא חמשה וששים והיה רגיל למנות עשרה עשרה אין לומר שמא טעה בחד עשרה וגם האחדים שהיה מונה עשריות בהם חמשה אולי נתערבו בהם עכ"ל יעו"ע

ש"ע ס"ג המוכר לחבירו וכו' שלא ידע בו הלוקח וכו' אבל אם היה ידוע ללוקח כבר פסק מר"ן בסרי"ח סט"ז דאפילו אמר לו יש במדתה מאתים ולא נמצא אלא ק"צ הגיעתו שהרי ידעה וקבל עליו ודו"ק: