פעמוני זהב חלק ב רסט

דזיל קרי בי רב הוא רבינו הטור שהשוה דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הרי"ף דתרוויהו בשטא חדא קיימי ועיין שם בהרב"י שהעתיק דברי הרי"ף דכתב ז"ל כל זמן שלא תבע אונאתו אין המתאנה יכול לחזור יע"ש א"כ משם תלמד מ"ש הרמב"ם אם רצה וקבל. פירושו הוא כל זמן שלא תבע אונאתו

אך אם המתאנה בא לתבוע המאנה ואח"כ חזר ושתק ונתרצה לא נתברר בפירוש בדברי מר"ן ומור"ם מה דינו אכן הדבר פשוט מעצמו דבין להרי"ף והרמב"ם דהיא סברת מר"ן ובין לרבינו יונה והרא"ש שהיא סברת מור"ם שהובאו בטור יעו"ע דמשם יתברר לך דהואיל ותבע וגילה דעתו דבא לתבוע למוכר נתבטל תכף המקח והואיל ונתבטל אפילו נתרצה אח"כ אין כאן מקח אליבא דכו"ע וכן נראה מדברי הסמ"ע כאן סק"ח מתרוצו שתרץ על הקושייא שהקשה עיין בדבריו דממנו נלמד דהואיל וגילה דעתו ונתבטל שוב אין כאן קנין

ובפרט הדבר כך הוא מוכרע מאליו דאל"כ אליבא דהרי"ף והרמב"ם דבררנו להם כל זמן שלא תבע אונאתו אין המאנה יכול לחזור בו א"כ במאי מוקמי מאי דאתמר בפרק הזהב דף נ' ע"ב דביתר על שתות שניהם יכולים לחזור במאי קא מיירי אי בדלא תבע כלל הרי אמרנו שאין המאנה יכול לחזור ואי בתבע המתאנה אונאתו א"כ בלאו הכי תפוק לך דגם המתאנה רוצה לחזור ולמה תלה הדבר בחזרת המאנה וכעין קושייא זו ממש הביא אותה הדרישה בהקושיות שהקשה רבינו על פירוש ריב"ם יע"ש בדרישה אלא ודאי דהרמב"ם והרי"ף מוקמי להא דשניהם חוזרין היינו בבא לתבוע אונאתו ואח"כ נתרצה מאיזה טעם שיהיה בזה הוא דאמרו שניהם יכולים לחזור אליבא דהרי"ף והרמב"ם

ודע מה שכתב הרי"ף והרמב"ם דאם תבע אונאתו גם המאנה יכול לחזור בו הכוונה היא אפילו לא בא לתבוע לפי דעתו כי אם להחזר לו האונאה ולהוי המקח קיים עכ"ז נתבטל המקח ולא בעינן עד שתהיה תביעתו לבטל המקח אלא אפילו בא לתבוע אונאה דוקא הואיל ומצד הדין המקח בטל נתבטל המקח ואין כאן משיכה

והגם דראיתי להרב"ח שדחק לפרש בדברי הטור לדעת רי"ו ז"ל דמאי דכתב הטור בדברי רי"ו ז"ל אפילו אין המתאנה תובע אונאתו פירושו הוא אפילו אם אין המתאנה תובע בעד אונאתו לומר אני חוזר בי במקח וכו' ולפי זה לא כתב רבינו דין היכא שהמתאנה רוצה לקיים המקח אלא דתובע אונאתו אם המאנה יכול לחזור בו אליבא דהרר"י וכו' א"כ נמצינו לדעת הרב"ח דבבא לבטל המקח הוא עדיף מן הבא לתבוע אונאתו עכ"ז לדעת הרמב"ם והרי"ף שוים הם בא לבטל המקח כמובא לתבוע אונאתו כמו שנראה שם בדברי הרב"ח דלא דחק לפרש כן אלא בדברי הרי"ו ז"ל הואיל והדבר מסופק לדעת הרי"ו כמ"ש הוא ז"ל אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם הרי שם מפורש בדבריהם שכתב הטור ז"ל היתה האונאה יותר על שתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בשבעים ופרוטה. אין כאן חזרה אלא אם המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לומר לא אחזיר אלא יתבטל המקח אבל אם המתאנה חפץ במקחו ואינו שואל אונאתו אין המאנה יכול לבטלו כ"ך הרי"ף והרמב"ם עכ"ל. הרי לך מה שכתב בסיפא ואין שואל אונאתו דומיא דרישא דכמו דרישא פירושו הוא שואל הדמים ורוצה בקיום המקח כן הוא פירוש דסיפא וממנו תלמד דאם שואל דמי אונאתו גם המאנה יכול לחזור ומי הביאנו לדחוק שום דוחק בדברי הטור לדעת הרי"ף והרמב"ם ולפרש סיפא דלא כרישא האמת הוא דשוים נינהו ופשוט ודו"ק

ש"ע ס"ז עד מתי יכול לחזור וכו' עד שיראה לתגר וכו' עיין להרב מש"ה מערכת אלף סכ"ו ששם כתב וז"ל ומצאתי להכנה"ג סרכ"ז משם הרב פני משה ח"א ספ"ג שכתב דהא קי"ל לענין אונאה עד שיראה לתגר דאין חלוק בין תגר גוי לתגר ישראל דכיון דאומן הוא חזקה דלא מרע נפשיה וקושטא קאמר דאפלו באיסור מיהמן ומהאי טעמא לוקחים יין רמונים מן האומן דלא מרע נפשיה ע"ש ע"כ וק"ל

שם ואם שהה יותר אינו יכול לחזור וכו' טעם דין זה כמו שפירש"י והביאו הרב"י דהואיל ושהה ולא בדק ודאי מחל ונפקא מינה אם גילה דעתו בפני עדים שאינו רוצה למחול אלא רצונו לשהות עד זמן אחר ולבדוק הרי גילוי דעת שלא מחל ויכול לחזור באיזה זמן שירצה ודמי זה קצת למ"ש הסמ"ע סקי"ז דאם היה לו אונס באותו זמן שיראה לתגר או לקרובו ולא בדק אפילו על זמן האונס וכו' ע"ש הרי לך כל זמן שעבר הזמן שאמרינן בו מסתמא מחל ולא אמרינן הואיל מחמת שהיה אנוס תו לא אמרינן יותר מסתמא מחל גם בנדו"ז הואיל ואותו זמן דכדי שיראה לתגר נסתלק מחמת שגילה דעתו לפני עדים שאינו רוצה למחול א"כ אפילו נתעכב אח"כ יכול לתבוע אונאתו ודין זה עדיף מדינא דהסמ"ע ואפי' הטו"ז יודה בזה הואיל ויש כאן גלוי דעת בעדים שאינו רוצה למחול זהו הנלע"ד. שוב ראיתי להרב זכו"ל אות מי"ם שכתב כן בפשיטות יעו"ש אחרי זאת ראיתי מ"ש הרב"ח על דינא דהמרדכי דפסק כאן מור"ם והביאו הרב קצות החושן יע"ש דהוא תנא דמסייע לן ודו"ק

שם ואם יברר שהיה לו אונס וכו' עיין בספר דמשק אלעזר סק"ד ומדקדוק דבריו שם נראה דאם היה הלוקח יוצא לדרך ולא חקר הוי אונס יע"ש

ש"ע סק"ד ולא לתבוע אונאתו משמע שכבר נתן המעות וצ"ע עכ"ל הגם דהש"ך הניח הדין בצ"ע ראיתי להרב זכור לאברהם ח"ב אות אל"ף שכתב דהכנה"ג כתב דין זה בפשיטות וכתב וכיון שכן מי שבידו המעות יכול לומר קי"ל וצריך לישבע דמעולם לא עלה על דעתו להתרצות אם באולי יהיה אונאה דזה לא אסיק אדעתיה אלא דנראה לו בדעתו שלא היתה אונאה ולכן לא הראהו תכף אלא דאח"כ נודע לו ע"כ דבריו בקיצור

ודע וראה דדיניה דהש"ך והכנה"ג אינו אלא באם אינהו בכדי אונאה אבל אם היתה האונאה ביתר משתות ראיתי להרב מהרש"א בספר משח"א דרבותא שכתב על זה וז"ל ונראה פשוט דהיינו דוקא בשיעור אונאה אבל ביתר משתות לא מצי למימר לא נתרצתי דא"כ הו"ל להחזיר המקח בכללותו שהרי המקח בטל וא"כ או יקבל המקח כמו שלקחו או יחזרנו לבעליו ולאו כל כמיניה לקיים המקח לפרוע דמי שוויו בלבד ולא ברצונו תלייא מילתא וא"כ כיון ששתק וקבל המקח חייב הוא לפרוע דמיו בערך שלקח ממנו יע"ע ודו"ק אחרי מופלג בא לידי ספר פת"ש וראיתי שהביא סברת הפוסקים