פעמוני זהב חלק ב רסח

דוחקו א"כ יש לנו לתלות ולומר דלא טעה אלא הדוחק גרם לו לזלזל וידע ומחיל והמוצא מחבירו עליו הראיה אלא ודאי מר"ן בסתם דבר והכוונה היא דכל מי שזלזל במקחו ביותר ממה שהדעת טועה או הוסיף על המקח יותר ממה שהדעת טועה ודאי מחלי ופשוט ודו"ק

שם והמתאנה יכול לחזור וכו' כתב הרב דמש"א וז"ל ומשמע דאם מכר הלוקח המקח אף שמכרו בפחות מכח מה שנתאנה וגם אמר שאינו מוחל אונאתו מ"מ אינו יכול לתובעו כי יכול המוכר לומר החזר לי מקחי ואתן לך מעותיך ואפילו הוליכו למרחקים ומכרו שם אינו יכיל לומר מה היה לי לעשות כי כבר היה לו הוצאת הדרך וכן משמע כדברי בס' רל"ב סכ"א שצריך להחזיר לו החפץ רק שהמוכר מטפל לחזירו לכאן ועיין בס' רל"ב ס"ד עכ"ל הרב דמש"א. אלא לדעתי הצעיר פשוט דלא נאמרו דברים אלו אלא היכא דהיתה האונאה ביותר משתות דאז היה המוכר לומר היה לך להחזור לי מקחי דוקא שאין רצוני לקיים המקח אבל במקום שהיתה האונאה בדקדוק דאין שום אחד מהם יכול לבטל המקח אזי הלוקח יכול לכוף למוכר להחזיר לו אונאתו דיאמר לו דלהכי מכרתי אותו הואיל וקנוי לי ואין שום אחד ממנו יכול לתבוע לבטל המקח על זה סמכתי למכור ולתבוע אח"ך אונאתי ופשוט שכן מדוקדק הדברי הרב הנז' וגם כן יש להוכיח מדברי הרב משחד"ר בסימן זה שכתב על דברי הש"ך שכתב בסימן ק"ד דאם היתה אונאה ביד הלוקח עדין אפילו עבר זמן האונאה יכול לומר על זה בטחתי הואיל ועדיין המעות בידי וכו' יע"ש בש"ך ועל זה כתב הרב משחד"ר דוקא אם היתה האונאה בשוה אבל אם היתה אונאה גדולה שיש בה ביטל מקח והמוכר יאמר הואיל והיה בה דין מקח בטל למה אחרת אותה יותר מהזמן היה לך להביאה לי וכו' יע"ש א"כ הרי מדברי הרב דיש לחלק דוקא כשיעור שש ושבע דהיינו בדין קנה ומחזר אונאה יכול לומר הלוקח לזה סמכתי ולא באתי לתבוע אונאתי הואיל והמקח קיים ומעות אתה חייב להחזיר והרי הם תחת ידי ועל זה סמכתי וא"כ גם כאן הואיל ומעות הוא עתיד ליקח מן המוכר על זה יכול לומר על זה סמכתי למכור המקח דשלי הוא ואונאתי אתבע ממך ופשוט ועיין בס' בית יהודה למוהרי"ע ז"ל סימן ודו"ק

במור"ם מכר לו שוה ששים בחמשים ופרוטה וכו' אזלינן בתר המקח וכו' הגם דמר"ן לא גילה דעתו כאן בש"ע מדין זה ומור"ם דוקא הוא דגילה דעתו ופסק כסברת המרדכי עכ"פ נראה דמר"ן לא ס"ל הכי דהא בבד"ק הבי"ת מביא תמיהת הרב המגיד שתמה על פסק הרמב"ם שכתב כיצד פחות שוה ששים בחמשים ופרוטה וכו' ועל זה הוצרך להגיה הגירסא דצריך להיות שוה שבעים בששים ופרוטה וכו' אבל במכר שוה ששים בחמשים ופרוטה ס"ל הרב המגיד דלא הויא מחילה הואיל ולגבי המעות נתאנה ביתר משתות וכמ"ש הסמ"ע באורך סק"ה יע"ש. והגם דמר"ן לא כתב זה בב"י אלא בבד"ה וכבר קדמה לנו ידיעה מרבותינו האחרונים דלא קבלנו עלינו הוראת מר"ן אלא בש"ע ובב"י שנתגלה בימיהם אבל לא על ספר בד"ה שעדיין לא נתגלה בזמן הקבלה וכמ"ש כלל זה הרב מהריב"ו זלה"ה בלקוטיו לחלק שני סוף הספר משם הראשונים יעו"ע עכ"פ בכאן הרי מצינו בפירוש למר"ן עצמו דנקט כסברת הרב המגי"ד כמ"ש בס"ג מכר שוה שבעים בששים ופרוטה שמע מינה בשטת הרב המגיד אזיל וכן ראיתי בפשיטות להרב באה"ג סק"ז וז"ל דלגבי שווי המקח הוא פחות משתות וכו' ואין דעת הרב המגי"ד כן וכן דעת הרב המחבר ב"י והסמ"ע האריך בזה וכו' נמצינו למדין דסברת מור"ם דפסק כהמרדכי היא הפך הש"ע

ואל תקשה ע"ז דלפי סברת הרב המגי"ד ומר"ן דס"ל דשוה ששים שמכרו בחמשים ופרוטה לא הוי מחילה אלא חשיב מצד המעות הוי יותר משתות א"ך יקשה לך מה שפסק מר"ן כאן בס"ד והוא דברי הרמב"ם שכתב היתה יתרה על שתות כל שהוא כגון מכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה וכו' ולפי דברי הרב המגי"ד ומר"ן הרי היה יכול לפרש ג"ך דיתר משתות הוא שוה ששים בחמשים ופרוטה הואיל ומצד המעות הווין יותר משתות זו אינה קושייא שהרי הכל מפורש שם בספר הלח"ם דלדעת הרב המגי"ד לאו כוונתו לומר דהואיל והוא יותר משתות מצד המעות להוי בטול מקח דזה לא יתכן אלא הכוונה הואיל והדבר ספק דאי תפסת ליה מצד המקח הויא מחילה ואי תפסת מצד המעות הוי בטול מקח לכך עבדינן פשרה דהמקח לא יתבטל אלא להוי דינו כדין מכר שוה בחמש דקנה ומחזיר אונאה ודבר פשוט הוא דלא שייך להעדיף מכר שוה שש בחמש ופרוטה יותר ממכר שש בחמש דנתאנה יותר ועכ"ז קנה ומחזיר אונאה ולכך הוצרך הרמב"ם לומר האונאה יותר היינו מכר שוה ששים בחמשים ופרוטה כדי שיהיה המקח בטל ופשוט

שוב ראיתי מ"ש הסמ"ע סקי"א וראיתי שבכלל דבריו דברי ועכ"פ תכלית דבריו ס"ל דלשון מר"ן בס"ג בשטת הרב המגי"ד אזיל וא"כ פשוט דהש"ע לא סבר לדברי המרדכי דפסק מור"ם כאן ודו"ק

שם וי"א דאף המאנה יכול לחזור אלא א"כ נתרצה פעם אחת או ששתק וכו' פירוש דברי מור"ם הוא דהיינו אם היא תוך הזמן דיכול לחזור בעינן עד שנשמע מפיו שנתרצה ולא תבע כלל אונאתו או אפ' לא שמענו מפיו אלא עבר הזמן ולא בא ודאי נתרצה ואזי גם המאנה אינו יכול לחזור זהו פירוש דבריו אבל אם עדיין לא עבר ולא גילה דעתו אם רצונו לתבוע אם לא בזה ס"ל למור"ם דהמאנה יכול לבטל המקח זהו פירוש דבריו ובזה הוא חולק על מר"ן דס"ל דאפילו לא הגיע הזמן דכדי שיראה לתגר אם לא גילה דעתו שרצונו לחזור אינו יכול המאנה לבטל המקח והיא סברת הרי"ף והרמב"ם דכל זמן ששתק ולא בא לתבוע אין המוכר יכול לחזור והגם דלשון הרמב"ם הוא מ"ש מר"ן כאן ז"ל אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רצה וקבל ע"כ אל תטעה לומר דגם הרמב"ם ומר"ן הכי סברי עד שיתרצה ויקבל בפירוש אבל לא בסתם דאי אמרת אפילו בסתם לא א"כ הכי הו"ל להרמב"ם והש"ע למינקט אבל המקנה אינו יכול לחזור כל זמן שלא תבע המאנה אונאתו וא"כ מדלא כתב הכי איכא למיטעי. זה אינו דודאי פירוש הרמב"ם דאמר אם רצה זה וקבל פירושו הוא כל זמן שלא תבע הוי רצה וקבל דאל"כ במאי פליגי הרמב"ם עם רבינו יונה ז"ל שכתב הטור דפלגאי נינהו ומר"ן פסק כהרמב"ם ומר"ם כר"י ובפרט