פעמוני זהב חלק ב רסז

מילתא פסיקתא שיכול לטרוף בהשטר שירש מאביו דהיינו במת אביו אחר שמכר לשמעון לא כן אם מת יעקב קודם שמכר לשמעון בזה יש חלוקי דינים באיזה אופן יכול לגבות משמעון משום דיכול שמעון לומר לו אם איתא שהיתה נושא בי היה לך לגבות ממני ולא למכור לי כמ"ש בספ"ה לכך ודאי הסמ"ע ז"ל לא רצה להאריך ומילתא פסיקתא נקט ודו"ק: הלכות אונאה סימן רכ"ז

ש"ע ס"א אסור להונות וכו' עיין להרב מהריט"ץ זלה"ה בסי"ז ששם פסק בעיר אחת שהקהל עשו קצבה למכירת היין והלך אחד אצל המוכר וקנה ממנו ביותר מהקצבה ואח"ך כששמעו הקהל הענשוהו על שעבר על ארם. הדין הוא דגם זה נכלל בכלל אונאה ואפילו פרע הלוקח למוכר בעמוד והחזר קאי ולא הוי מחילה הואיל ובחזרתו יתוקן העברת החרם יע"ש באורך ודו"ק

ש"ע ס"ד היתה האונאה יתירה על שתות וכו' אל תטעה לומר דאם היתה יתיר על שתות בכל ענין הויא אונאה אפילו הוסיף סך גדול אלא דוקא אם היתה ההוספה דבר שהדעת טועה בו דאל"כ אלא היתה ההוספה יותר מדבר שהדעת טועה בו פשוט דפטור. וגמרא ערוכא שנינו בפרק הספינה דמ"ז וז"ל ואבע"א כי אמור רבנן אונאה ובטול מקח בכדי שהדעת נוטה לטעות אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אמור מתנה יהיב עכ"ל הגמרא ופסקה מר"ן בחומ"ש סר"ך ס"ח וא"כ ודאי כאן איירי בהוספה שהדעת טועה בה

אלא דקשה לי ממ"ש מר"ן בסכ"ט וז"ל העבדים והקרקעות והשטרות אין להם אונאה אפילו מכר שוה אלף בדינר ע"כ. לשון זה של אפילו קשה בעיני דהא אדרבא הואיל ומכר שוה אלף בדינר בודאי דלא הוי אונאה דהואיל והוא דבר שאין הדעת טועה בו ודאי מחילה הוי דאפילו לגבי מטלטלין

ובפרט לסברת מור"ם שם בסכ"ט דכתב דכל שהוא יותר מפלגא הויא אונאה וחייב להחזיר וכו' הרי יש להקשות הרי הדבר ידוע דכל שהוא יותר מפלגא אין הדעת טועה וא"כ מחילה הוי ולמה חייבו להחזיר

גם ראיתי מה שכתב רבינו הטור ס"ח וז"ל עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אפילו לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו עכ"ל. וכתב הסמ"ע סקט"ז דמר"ן בש"ע הכי ס"ל דאפילו לא כתבו דין זה ממילא נלמד ממ"ש יתיר משתות וכו' יעו"ש. א"כ הרי בפשיטות דאפילו במטלטלין שוב מנה במאתים שהוא דבר שהדעת טועה עכ"ז ס"ל דחייב להחזיר וזה דבר תימה היאך יתיישבו דינים אלו עם גמרא ערוכה דפסק לעיל בסר"כ ס"ח

ועל זה לא שקטתי בחיפוש מחיפוש עד שמצאתי דפ' זה של הטור הוא פסק הרמב"ם בהלכות מכירה פי"ב והוא כלשון שהביא הטור. וראיתי להרב המגיד שכתב דבכדי שאין הדעת טועה בודאי דלשם מתנה יהיב מכח הגמרא שכתבתי. וראיתי להלח"ם שהקשה קושייות ומתחילה הקשה דברי הרמב"ם שכתב דאפילו מכר שוה מנה במאתים כמו שהקשתי אני בעוני ועל זה הוצרך לתרץ דשוה מנה במאתים הוי בכדי שהדעת טועה יע"ש שוב ג"ך מאותה של הקרקעות וכו' דאפילו שוה אלף בדינר כמ"ש אני בעוני ועל זה תרץ דכוונתו לומר דלא בעינן לומר בקרקע דמדין מתנה יהיב אלא אפילו מדין אונאה ליכא וכו' יעו"ש דבריו ותלי"ת ששתי ושמחתי שנתכוונתי לקושיותיו וששתי שנתלבנו לפני פסקי הש"ע ע"פ ישובו

אך באמת עדיין עומד לנגדי פסק הש"ע דס"ט שכתב ז"ל וכן אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור דידע ומחיל ע"ך. והרואה לשון זה שכתב וכן אם מכר מפני דוחקו וכו' משמע דדוקא בעינן שימכור מפני דוחקו הוא דאמרינן ביותר משהדעת טועה ידע ומחיל הלאו הכי אפי' יותר משהדעת טועה לא הויא מחילה וא"ך הדרא קושייתינו מדין זה לדסימן ר"ך דהם סתמא דכל מי שנתן יותר מכדי שהדעת טועה הויא מתנה יע"ש. ודוחק לחלק בין לוקיח למוכר ולומר דהתם בסר"ך איירי בלוקיח לכך אמרינן אפילו בסתמא לשם מתנה יהיב ובכאן איירי במוכר בעינן למידע דמוכר מחמת דוחקו ואזי אם היה ביותר אמר ידע ומחיל דזה דוחק דמאי שינא מוכר מלוקיח אלא הנראה דכוונת מר"ן לאו דידעינן בברור שמכר מפני דוחקו איירי אלא במוכר סתם קא מיירי ומאי דנקט מר"ן וכן אם מכר מחמת דוחקו אורחא דמילתא נקט דמסתמא אמרינן דדעתו כך היתה למידע ולמחול הואיל והוא דבר שאין הדעת נוטה לטעות ולפי זה גם בלוקיח דיהיב יותר מכדי שהדעת טועה אפשר דבו ג"ך אמרינן אפשר דהוה דחוק לאותו דבר ומאי דנתן ידע ומחיל. הן אמת שהלשון דחוק דהתם נקט דלשם מתנה יהיב ובכאן נקט דידע ומחיל והו"ל למינקט גם כאן דלשם מתנה יהיב אלא דלשון דבנותן אפשר לשון זה אינו נאמר אלא בנותן איזה דבר מידי כגון לוקיח שבמקום מנה נותן שלש מאות הרי כל היתר מדמי השיוי הוא מתנה וטעמו הוא משום דוחקו שצריך הוא לאותו דבר גמר ויהיב אבל בכאן במוכר שאינו נותן אלא מפחית מדמי המכר לא הוי אלא כמי שמוחל ולכך נקט ידע ומחיל אבל לעולם קא מיירי כאן אפילו בדלא ידעינן ביה בברור אם מכר מחמת דוחקו אלא כל זמן שמכר או קנה ביותר משהדעת טועה מסתמא אמרינן ידעי ומחלי ובהכריח מוכרח לפרש כן דאי דברי מר"ן איירי בידעינן בבירור דמחמת הדוחק מכר א"כ למה דוקא ביותר מכדי שהדעת טועה הוא דאינו חייב להחזיר הרי מן הראוי אפי' במה שהדעת טועה אינו חייב להחזיר דהואיל ומידע ידעינן דדחוק הוא למעות ואורחיה דאגיש למיזל במקחו בשעת