פעמוני זהב חלק ב רסה

דכתב שם הלוקח אינו רגיל לקנות אלא לחרישה והמוכר מכירו וכו' ה"ז מקח טעות יע"ש וא"כ גם כאן הואיל והלוקח אינו קונה כי אם למשא דוקא ולא לרכוב פשוט דצריך ליתן לו המרדעת והאלסווארי וק"ל

ש"ע סעיף יו"ד האמור לחבירו וכו' עיין בס' רכ"ג ס"א מה שהקשיתי שם פסקי מר"ן אהדדי ושם ישבתי יעו"ש

סמ"ע ס"ק כ"ב מכר את הראש פירוש אפילו אחר שחיטה ע"ך. בספרי כתוב ציון זה על הבבא דבהמה דקה דכתב מר"ן אבל בבהמה דקא מכר את הראש וכו' ובאמת טעות סופר הוא כמו שמובן בדברי הסמ"ע דכתב אפילו אחר שחיטה וכו' דמאי אפילו שייך באחר שחיטה אי אמרינן דדבריו קאי על בהמה דקה אדרבא היא הנותנית אלא ודאי דצריך להיות הציון על תחילת הסעיף דהיינו המוכר את הראש בבהמה גסה וכו' וכן הוא הציון בספרי הבאה"ט יעו"ע ובעקר הדין הואל והציון הוא על תחילת הסעיף א"ך כוונתו לומר דבגסה אפילו לאחר שחיטה לא מכר את הרגלים מכ"ש קודם שחיטה ומזה נשמע לדינה דבהמה דקה אפי' קודם שחיטה אם מכר את הראש מכר את הרגלים דאי אמרת בדקה עצמה דוקא לאחר שחיטה הוא דקמיירי לא אתי שפיר מילת אפילו דקאמר בגסה דהא גם בדקה בלאחר שחיטה דוקא מיירי אבל קודם לא אלא ודאי כוונתו לומר דמן הקצה עד הקצה הוא דבגסה אפילו אחר שחיטה ודקה אפילו קודם. והגם שיש לדחוק בלשון אפילו שכתב הסמ"ע עכ"פ הפשט כך הוא וגם סתימת דברי מר"ן כך מורים דבגסה בכל ענין לא מכר ובדקה מכר בכל ענין וק"ל: סימן רכ"א

ש"ע המבקש וכו' ראיתי להעתיק מה שנוגע לזה משם מהריק"ש מספר כת"י וז"ל אמר המוכר במאה ואמר הקונה בשמנים והעמידו דבריהם שלא לפחות מזה ובא אחד מן השוק ואמר לקונה קחנו בתשעים ודחפו בבהלה לקחתו וללכת וכן עשה הקונה ולא המתין לדעת מה יאמר המוכר וכשבא לפרוע למוכר לא רצה כי אם במאה כמו שאמר הדין עמו כי אין המכר נקנה בשתיקה עד שיאמר המוכר קנה וע"ל סקצ"ה וא"ך ברשותא דמאריה קאי ואם מכרו הקונה לאחרים איהו דאפסד אנפשיה וכ"ש אם מכרו יותר ממאה דברשות דמאריה שבח כיון שלא שמע לדברי המוכר ואם מדדו או שקלו הסחורה אחר דברי השליש ברצון שניהם הויא הודאה גמורה כנ"ל בדינים אלו ע"ך משם מהריק"ש ז"ל ודו"ק: סימן רכ"ב

סמ"ע סק"ב בטור מפורש הרי הוא כעד אחד דעלמא לפטור וכו' והשני נוטל וכו' הנה מדברי הסמ"ע אלו פשוט דעד אחד פוטר לזה ומחייב לזה ולכאורה נראה דזה הוא הפך מדברי הש"ך סצ"ב סק"ט יע"ש אלא דכד דייקת רב המרחק ביניהם דהתם כל השבועה עקרה היתה מוכח אותו עד ולכך עד המחייב אינו יכול לפטור דא"כ הדר ממונא יוצא בע"א אבל כאן כאלו בא להעיד ע"ז ולהעיד ע"ז גם כן ומי תלה חיובו של זה לפטרו של זה לא כן שם החיוב והפטור עדות אחת היא ודו"ק

ס"ד בהג"ה יש מי שכתב וכו' אני הלוקח נאמן ע"כ. לכאורה יש לתמוה למה יגרע דין זה מדין מציאה דצריך עדים או סמנים הלאו הכי אין אנו מאמנים לשום אדם לומר שלם הוא אלא דזה אינו דבכאן בדין טעמו הוא הואיל וזה הלוקח בודאי מרתת הוא לשקר דשמא יכחשנו המוכר ויאמר לו הגם דאין אני יודע למי מכרתי עכ"פ ברור לי דלא מכרתי לך ומדהחציף פניו כולי האי לילך ולומר דהוא הוא הלוקח ולא קא מרתת שמא המוכר יכחשנו בודאי דהאמת אמר וכמ"ש הטור"ז יעו"ע א"כ עדיין צ"ע ממ"ש לעיל בסקמ"ו ס"ט וגם מדברי הסמ"ע סקל"ו סק"ב דמשם ג"ך נראה דאין יכול להוציא מחבירו כי אם על ידי עדים או סמנים יע"ש וי"ל ודו"ק: סימן רכ"ג

ש"ע ס"א המחליף וכו' דברי מר"ן כאן תמוהים ומתמהים דכאן פסק דהמוכר שפחה או פרה סתם עוברה נמכר עמה ולעיל בסר"ך ס"י פסק דבאומר שפחה או פרה מעוברת הוא שנמכר העובר עמה ואין לפרש דכאן מיירי באומר שפחה מעוברת וכו' דא"כ הוא במאי פליגי הלוקח והמוכר הרי גם המוכר מודה שמכרו לו גם את העובר ומה לי ילדתו קודם משיכה או אח"כ אלא ודאי במוכר ומחליף סתם מיירי ועל זה באו לחלוק באיזה זמן ילדה וא"כ אתייא מבנייא דאם ידעינן שאחר משיכה ילדה הוי של לוקח וא"כ סותר למ"ש בסר"ך ס"י. ואחר העיון תהלי"ת מצאתי להטו"ז שעמד בזה וששתי שנתכוונתי לדעת עליון. אכן ראיתי לי שעקר תרוצו שם לא יוצדק כי אם שלא תקשה פסקי הטור יע"ש בדבריו אכן על פסקי הש"ע לא יוצדק אותו תרוץ דהא מר"ן בסר"ך לא כתב כי אם סברת הרמב"ם דוקא דאין העובר נמכר עם הפרה והשפחה אלא באומר מעברת אני מוכר לך ולא זכר מדברי הרא"ש כלל ומור"ם הוא דמסיים שם וי"א דאפילו במכר לא סתם וכו' וא"כ הואיל ולא פסק שם כי אם לסברת הרמב"ם האיך פסק כאן דבמוכר סתם גם העובר נמכר

והגם שעלה בדעתי לומר דאותה הג"ה הכתובה שם בסר"ך היא מסיום דברי מר"ן וא"כ יכולני לומר דהגם דמר"ן שם כתב הדבר במחלוקית חזר כאן לסתום כהרא"ש והוי כתרוצו של הטו"ז

אלא דכל זה לא נהירא חדא דהא מדברי הסמ"ע שם סר"ך סקי"ט מבואר דאותה הג"ה מדברי