פעמוני זהב חלק ב רסד

מדין מחילה ע"כ דברי הרב זלה"ה ולא ראיתי להרב שהביא לעזרתו שום פוסק אלא פסיק ותני כך ולי ההדיוט אחר העיון נראה לי דבמוכר בה"ך לפירותיו בודאי דמהני כמו אילן לפירותיו והגם דבאמת נראה החילוק כמ"ש הרב הנז' דפירות אתו מגוף האילן לא כן הנאות בה"ך לא אתו ממש מגוף ומלאי בה"כ עכ"ז אין לחלק דדמו הנאת בה"כ לפירות שובך ודבש כוורת דפסק הש"ע בסרי"ג דדמו למוכר אמת המים לצוד ממנה דגים דהוי כאילן לפירותיו יע"ש. וכתב שם הסמ"ע דאפילו פירות השובך לא אתו מגופו של שובך וכן הדגים אינם מגוף המים עכ"ז הוי דינם כפירות האילן וכמו דמהני אילן לפירותיו כך מהני שובך לפירותיו יע"ש וא"כ למה יגרע בה"כ לפירותיו מזה ודאי דמהני

ואל יקשה בעינך על הרבנים הנז"ל מוהריב"ע ומוהריב"ץ זלה"ה שלא מצאו תקון למוכר השררה ונסתייעו מדברי המרדכי כנז"ל הרי היו יכולים לומר דיש קנייה לשררה על ידי מה שימכור לו בה"כ לשררה ומדבריהם משמע לא יש שום תקון זה אינו דהתם לא אתשילו על הנאות ההכנסות של בה"כ אלא על מי שהיה מוחזק בשררת השליחות לירד לפני התיבה על זה נשאלו אם היא נמכרת או לא יע"ש בפשיטות אבל ההנאות הנכנסות מכח בה"כ ומס"ת הגם שלא נולדו מגוף הבה"כ ודאי דלא גרע מפירות שובך זהו משנלע"ד והרוצה לעמוד על פסק הרב מוהריב"ע ומוהריב"ץ זלה"ה ילך אל הכרם דשם הדבר מפורש בפשיטות באורך דבריהם דבשליחות מיירי ומשום שהוא דבר שררה ורבנות אין לה כדאמרו אם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו לו יע"ש ובאמת גם המרדכי שהביאו לראיתם בהכי דבר וק"ל: סימן רי"ג

ש"ע ס"א המוכר פירות שובך וכו' כאלו מוכר דקל לפירותיו ע"כ לפי סברת זו דהמוכר פירות שובך אפילו לא אתו מגוף השובך מדמי ליהו לאילן לפירותיו א"כ איכא למימר דגם הצייד יכול למכור מצודתו למה שתעלה ולא בעינן משום כדי חייו כמ"ש הש"ע סרי"א ס"ב יע"ש ועיין מה שכתב ה' כסות החושן בסר"ט סק"ד ותרוה צמאונך ודו"ק: סימן רי"ד

ש"ע ס"ד אם לא כתב לו עומקא ורומא וכו' הלך דברי ה' מורינו יעב"ץ זלה"ה הובאו דבריו בספר כר"ח ח"א סקס"ו וז"ל מנהגינו לכתוב בכל שטר מתהומא דארעא וערו"ר וא"כ קנה הלוקח בור ידות כדאיתא בס' רי"ד ס"ז ואע"פ שלא נכתב דנין כאלו נכתב כדאיתא סמ"ב ס"ו דלשון שנהגו לכתוב בשטרות אע"פ שלא נכתב כאלו נכתב אבל לכתחילה טוב לפרש מפני ב"ד טועים כדכתב רשב"ם בב"ב דס"ט גבי האי מאן דאזבין ארעא לחבריה אבל לא לעיכובא ע"כ וק"ל

ש"ע ס"ט שני בתים וכו' שכל הנותן בעין יפה נותן וכו' עיין בס' קנין פירות סי' תקס"ד שכתב וז"ל דוקא בדבר עצמו שמכר אבל בדבר אחר מן הצד שנאמר שנתן לו עם אותו דבר או שמכר לו או שהרשהו להשתמש זה לא אמרינן שכל כך טוב עין הוא דרישא ח"מ סרי"ד ס"ט וכך לח"ם ספ"ב מהלכות שכנים לדעת הרמב"ם וכמו כן בהאפלה לגמרי לא אמרינן מוכר בעין יפה הוא מוכר גם להאפילה עיין ש"ע קנ"ד מ"ס כ"ח והלאה וע"ש בסמ"ע יע"ש ועיין במור"ם סרט"ו ס"ו ודו"ק

ש"ע סי"ב האומר לחבירו בית מביתי וכו' עיין בס' בני חיי סקנ"ד בדף קכ"א ע"ג מה שהביא משם מהר"ב אלקלעי ז"ל שהקשה מדין זה על מה שפסק הרא"ש ז"ל בגטין פרק המקבל שפסק שאם הקנה אחד לחבירו עשר חביות בחביותיו דאם החמיצו יהי' לפי החשבון וכו' יע"ש: סימן ר"כ

ש"ע ס"ה המוכר את החמור וכו' מה שבאים לדון לפנינו לפעמים על נדון כהאי במי שקנה מחבירו חמור או סוס ורוצה הוא ליתן לו את המרדעת הנקראת ברדע"א ואת השק שקורין האלסוואר"י הנה מדברי מר"ן אלו דבמכר לו חמור סתם חייב ליתן לו המרדעת דסתם חמור הוא עשוי לרכיבה אבל האלסוורי אינו חייב ליתן לו דהאלסוורי עשוי הוא למשא והוא מ"ש מר"ן לא מכר לו את השק אלא דכל זה נראה בחמור אבל בסובס דלמשא עביד במקומנו זה פשוט דחייב ליתן לו המרדעת והאלסווארי והגם שבטו"ר מבואר וגם מדברי הסמ"ע כאן סקי"ב דלא יתן לו שניהם אלא אם התנו שקונה למשוי ולרכיבה וא"ך סוסים אלו דלמשא עבידי נימא דלא יתן לו כי אם המשוי שהוא האלסווארי ולא המרדעת זה אינו דהא הסוס משוי למשוי ולרכיבה ועוד אפילו לא היה אלא למשוי צריך הוא לתת לו שניהם דהא אם אין המרדעת לא שייך לישא עליו האלסווארי וזה תלוי בזה ואלולי שניהם יחד לא יוצדקו למשוי כלל וזמניהם שאני אפשר שהיה להם באיזה אופן המשא בלי מרדעת סוף דבר במקומינו זה מי שמכר סוס סתם צריך לתת לו שניהם ומי שמכר חמור סתם לא יתן לו כי אם המרדעת דסתם חמור משוי לרכיבה

אך אפילו בחמור דוקא אם מכר אותו למי שמעשיו סתומים כגון אדה שאין אנו יודעים אותו אם הוא דרכו לרכוב או לישא משאוי על החמור אזי אמרינן סתם חמור הוא לרכיבה אבל אם זה הקונה הוא עביד לישא משאות על החמור פשוט דהדר דינו כדין הסוס וצריך ליתן לו שניהם דהגם דהסמ"ע כתב דוקא באומר שהוא קונה למשא וכו' הא בסתם אינו חייב ליתן כי אם המרדעת דוקא כמ"ש מר"ן היינו דוקא במי שמעשיו סתומים אבל בידוע הדר דינו כמ"ש בס' רל"ב ס"ג