פעמוני זהב חלק ב רסא

בס' תוש"י ח"ב סס"ז שכתב דאין לחוש לזה שהרי כל הקנינים במוכר קרקע ומטלטלים כך הם כיון שקנו מיד המוכר ברצון הלוקח נקנה הדבר ללוקח ואין אחד מהם יכול לחזור דלשון חיוב לא נופל הוא משאר קנינים והביא דברי כנה"ג סר"ג בהגב"י שכתב וז"ל אם נתחייב לתת לו החליפין לכ"ע קנה דלא גרע ממקנה דבר שלא בא לעולם דבלשון חיוב קנה לכו"ע עכ"ל. ובס"י רי"ו בדין מוכר דבר שאינו ברשותו כתב ג"כ בשם מהריב"ל שאין לחלק בין מוכר ללוקח דלא מצינו בשום מקום שימכור המוכר ולא יקנה הלוקח או יקנה הלוקח ולא ימכור המוכר ע"כ. הרי לפניך דבחיוב שנתחייב המוכר גם הלוקח אינו יכול לחזור וק"ל

שם ואם נשבע לקיים המקח עיין בס' זכו"ל אות שי"ן ובמשח'א דרבות'א סימן זה ובכמה פוסקים שכולם סברי דאם חזר המוכר והקנה אותו דבר לאדם אחר באופן המועיל בו קנייה זכה בו השני ואינו חייב להחזירו לראשון בשביל קיום שבועתו דהמוכר יע"ש בספריהם וק"ל

שם ולכן אם לא נוכל לכוף כגון אם מת וכו' ואם מת המקבל חייב לקיים שבועתו עיין פת"ש סר"ז סק"ך יע"ש

סעיף ה' במור"ם מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שמכר צריך לקיים מקחו דודאי אדעתא דהכי טרח וקנה כדי דליקום בהמנותיה עכ"ל. ראיתי להרב מוהריב"ו זלה"ה ח"ב ס"ה שכתב דדוקא בדבר שאינו ברשותו הוא דאמרינן דטרח כדי דליקום אבל בדשב"ל לא אמרינן טרח ויגע דליקום וקנה אלא דהאמת הוא דלא קנה יעו"ע. ואני ראיתי ולא אבין היאך יוצדק הטירחא בדשב"ל דנימא ביה קנה או לא קנה דהא דבר שבל"ע פירשו מר"ן בס"ד מה שתוצא שדה זו או אלן זה או מה שתלד השפחה או הפרה הרי כל אלה הדברים מעלמא אתו ולא יוצדק לומר בהן טרח דליקום בהמנותיה ועל זה לא נקט עלייהו מור"ם דאם טרח וכו' כמו שנקט בס"ה על דבר שאינו ברשותו ואם דעת הרב זלה"ה לומר דגם באלו הדברים השנוים בס"ד שייך ביהו טרחא כגון מה שראינו אותו טורח ויגיע לעבוד השדה או האלן ומשמר העובר של השפחה והפרה וכדומה וע"ז כתב דלא נימא ניחא ליה וכו'

זה אינו דאפילו נניח דכך הוא מאן לימא לן דטרחתו של זה הוא כדי דליקום בהמנותיה בשלמא בדבר שאינו ברשותו מדחזינן טרח ויגע לקנות מן הבעלים בודאי דאדעתא דליקום בהמנותיה הוא דעבד אבל בכגון דברים אלו כגון שדה ושפחה וכו' הגם דראינו אותו טרח בהו מאן לימא לן דאדעתא דליקום בהמנותיה קא עביד הרי אפילו לא מכר לזה היה צריך לעבוד אדעתו ולשמור פרתו ושפחתו ומהיכן ידעינן בדברים אלו דאדעתא דליקום קא עביד

ואם נפרש דדעתו של הרב עצמו זו היא דבשבל"ע הואיל ואין גילוי מילתא אם אדעתא דידיה קא עביד או דחבריה על זה אמר דלא אמרינן דקנה הואיל ואין גילוי מילתא זה אינו דמה בא הרב להשמעינו דמילתא דפשיטא היא דכל זמן דלא ידעינן דטרח כדי דליקום בודאי דלא קנה וזה אפילו בדבר שבא לעולם ואינו ברשותו וכדמוכח מדברי מר"ן דסי' שע"ד ס"א דכתב לפיכך אם לא קנאה אלא אחר שתבע הלוקח את הגזלן לא נתקיימה ביד הלוקח ע"כ. הרי מכאן מוכח אפילו בדבר שבא לעולם ואינו ברשותו אפילו ראינו טרח ויגע בו הואיל ואיכא למימר אדעתא דנפשיה קא טרח לא קנה ומכ"ש בדבר שבל"ע ודאי מספיקא לא קנה

והגם שיש להשיב על זה ולומר דשאני התם למה לא קנה הואיל והדבר ברור דקנייתו לא היתה כדי דליקום בהמנותיה אלא אדעתא הואיל וקנאה אחר שהועמד בדין וכמ"ש הסמ"ע שם סק"ה על זה לא קנה הלוקח אבל היכא שאין הדבר ידוע אם אדעתא דליקום או לא איכא למימר בדבר שבא לעולם ואינו ברשותו קנה הלוקח ובדבר שבל"ע לא קנה זה אינו דהא המדקדק בדברי מר"ן עצמו יראה דדעתו הואיל וברור הדבר דאדעתא דליקום קנה וכמ"ש בלשונו ז"ל ונתקיימה ביד הלוקח מהגזלן או ביד מקבל המתנה ממנו שמפני זה טרח הגזלן לקנות. הרי מלשונו זה מדלא נקט בדבריו איכא למימר בא לעמוד בהמנותיה קנאה ש"מ דמן הספק לא קנאה הלוקח אלא עד שיהיה הודעה גמורה דאדעתא דלוקח קנאה וכן משמע מלשון מר"ן בס"ד יע"ש ויותר הדבר מפורש במאי דסיים מור"ם וכתב וי"ח וס"ל דעל הלוקח להביא ראיה שכיון להעמידה בידו ואין מוצאין מיד הגזלן ע"כ. הרי הדבר מבורר דמספיקא לא מפקינן ואפע"ג דכתב מור"ם דבריו בשם וי"ח ובודאי לא נתכוון לומר דמר"ן מיירי אפילו בספיקא קנה הלוקח ובא מור"ם לחלוק זה אינו דמלשון מר"ן עצמו מוכח עד שיהי' מבורר הדבר דאדאתא דליקום בהמנותיה קנאה וכדאמרן אלא דעל זה בא מור"ם לחלוק על מה שכתב מר"ן דאם יהבה במתנה אמרי' דודאי טרח ויגע גבי הנותן ליתנה לו כדי דליקום בהמנותיה ועל זה בה מור"ם לחלוק ולומר דאין הדבר מוכרח וצריך הלוקח להביא עדים שכיון להעמידה בידו

ויותר מזה הרי בא הדבר מפורש בדברי רבינו הטור משם אביו ז"ל שכתב בשם יש מפרשים בבירור דבעינן דוקא עד שיהיה הדבר מבורר דאדעתא דליקום בהמנותיה קנאה אבל מספיקא קנה הלוקח עד שיהיה הדבר מבורר דודאי לאו אדעתא דליקום בהמנותיה ואנן כיש מפרשים קי"ל שהרי הרב"י ז"ל כתב שם שדבריהם עקר וכוותיהו נקט בכל דבריו

איך שיהיה הרי מכאן בררנו דאפילו בדבר שבא לעולם כל היכא שהדבר ספק לא קנה הלוקח וא"כ מאי האי דכתב הרב מהריב"ו זלה"ה על דבר שבל"ע דאם טרח לא אמרינן ביה אדעתא דהכי טרח ומאי טרחא שייך ביה הואיל ואיכא למימר אדעתא דנפשיה טרח והגם שיש לפרש ולומר דהרב הנז' דבר במוכר לחבירו מוכר פרתו של חבירו דהוי דבר שלא בא לעולם ואח"כ ראינו המוכר דיגע וטרח וקנה אותו עובר מן הבעלים על זה איכא למימר נתכוון הרב לומר דבזה לא אמרינן טרח כדי דליקום בהמנותיה הואיל ואין על מי יחול הקנין עכ"ז איננו שוה לי דלא הו"ל להרב לסתום אלא לפרש באיזה דבר שבל"ע איירי ואולי יש לפרש ולומר דהרב הוא מיירי בכל דבר שלא בל"ע ואפי' במוכר עובר פרתו ומוכר פרותיו כדאמר מר"ן בס"א ומיירי אפילו במגלה דעתו דאדעתא דליקום בהמנותיה יגע וטרח לעבוד השדה והאלן ולשמור טובה