פעמוני זהב חלק ב רנ

מדד מוכר אבל מדד לוקח קנה זה אינו דאיכא למימר דמר"ן הביא לשון הטור שכך מפרש הברייתא דפריק הספינה כמתכונתו כמו שכתבה הטור ואח"כ הביא מה שפירש הראב"ד דהיינו אפילו מדד לוקח ושם בטור הוא החולק על הראב"ד יע"ש וא"כ בכאן הואיל ומר"ן בחר לו יה להביא סברת הראב"ד דוקא וסברת הטור הכחדה תחת לשונו פירוש דכמו שהטור אחר שכתב תחלה סברתו דאם מדד המוכר וכו' והביא אח"כ סברת הראב"ד דאפילו מדד לוקח וכו' חזר הטור וכתב ולא מסתברא יע"ש הרי תקשה לך למה חזר הטו"ר לומר על דברי הראב"ד ולא מסתברא הרי כתב בדבריו הראשונים מדד מוכר א"כ ממנו נשמע אבל מדד לוקח קנה ולמה חזר עוד אלא מוכרח לומר דהטור חשש שלא תטעה לומר דמאי דנקט בדבריו מדד מוכר הוא בדוקא אלא אורחא דמילתא נקט הואיל וכך נראה לישנא דברייתא דפרק הספינה אבל אה"ן אפילו מדד לוקח כמו דעת ראב"ד לזה הוכרח לסלק הטעות וכתב על דברי הראב"ד דלא מסתברא זהו המכוון בדברי הטור וא"כ גם מר"ן היה לו לסיים אחר דברי הראב"ד כמו שסיים הטור אלא ודאי דמר"ן לא חש לדברי הטור אלא ס"ל כדעת הראב"ד והעיד על זה דאיכא למימר דמאי דנקט מר"ן בסתם דבריו מדד מוכר איכא למימר לאו דוקא דהא בכאן מר"ן מעיקרא כתב סתם דבריו מדד מוכר ואח"ך הביא סברת הראב"ד ושתק ואחר זה מור"ם הגי"ה וכתב וי"ח וס"ל וכו' ואם האמת הוא דמדכתב מר"ן כסתם דבריו מדד מוכר יש לפרשו מדד מוכר דוקא א"כ מה בא לחדש מור"ם ולהביא סברת הטור בשם י"ח וכו' אלא ודאי דדברי סתמאי דמר"ן איכא למימר לאו דוקא ומדהביא סברת הראב"ד דוקא ולא הביא סברת הטור בודאי דעתו לפסוק כהראב"ד ותו לא מדי. וגם מור"ם עצמו כך ס"ל להלכה דאפילו מדד הלוקח לא קנה דהא בסעיף זיין הביא מחלוקת בזה בשם י"א דוקא כשמדד מוכר אבל מדד לוקח קנה ואח"כ כתב י"ח שהיא סברת הראב"ד וא"כ הכלל בדבריו כי"א בתרא נקטינן והגם שבכאן בס"ח אחר דברי מר"ן סיים מור"ם וכתב וי"ח וסבירא ליהו דאם מדד לוקח קנה וכו' לאו כוונתו לומר דכך פסקינן אלא כוונתו להביא סברת החולקים על דברי הראב"ד במקומה כמו שהביאם הטור בסדורו בסי"א ועיין בסמ"ע סקכ"ה יע"ש המורם מזה דבלוקח עצמו דעשה אחד מן הקנינים שמוכח דלא לשם קנייה כגון מדד וכדומה לא קנה וכן אם שלח פועלים שלו להביא לו משואות מבית המוכר כדרך עבודת הפועלים הרי זה לא קנה הלוקח בהגבהתם או במשכתם הואיל ואין מתכוונים לשם קנייה ועיין בס' בית יהודה למוהרי"ע זלה"ה סי"ט ובספר ויאמר יצחק ח"ב סכ"ג שכך פסיקא ליהו ודו"ק

הן אמת דקשה בעיני דין זה במאי דהצריכו להיות מתכוון לקנות בהגבהה ממה דאיתא בקדושין דף כ"ב ע"ב שם איתא במשנה עבד כנעני נקנה בחזקה וכו' ואיתא שם בגמרא ת"ר בחזקה כיצד היתה לו מנעלו או הולך אליו כליו לבית המרחץ הפשיטו הגביהו קנאו וכו' וסיים שם בגמרא ואמרו השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה כי אמרינן זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הו' שלא כדרכה מאי איכא למימר אמ"ר אחי דמאן הכא מאן לימא לן דלאו הנאה אית ליהו לתרוויהו ועוד משכבי כ' הקישה הכ' כדרכה לשלא כדרכה ע"כ ופירש"י אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה דהא אגבהה ליה ע"כ מכאן מוכח דלא בעינן שיתכוון בהגבהה לשם קנייה דאי אמרת דקנייה דהגבהה צריך שיתכוון המגביה דהגבהה זו לשם קנייה היא א"ך מאי מקשה תלמודא דשפחה כנענית תקנה בביאה מטעם דבשעת ביאתו עליה הרי היא מגביהתו הרי לפי סברת הפוסקים הנז' יש להשיב ולומר דהגם שהגביהתו בשעת ביאה הואיל ולא נתכוונה דהגבהה זו לשם קנייה אלא לשם ביאה דין הוא שלא תקנה בהגבהה זו דהא לפי סברת הפוסקים הנז' בעינן שיתכוון בהגבהה כדי לקנות ודוחק לחלק דשאני הגבהת הקינה מהגבהת הנקנה דלא אמרו בעי כוונה אלא כשבא הקונה להגביה המטלטלים אבל במקום שהדבר נקנה בהגבהת הנקנה כגון נדון שפחה שהיא נקנית בהגבהתה לא בעינן שתהיה כוונתה לשם קנייה אלא כיון שהגביהתו נקנית לו זה דוחק דהואיל דבעינן שאין הקנייה חלה עד שיהיה ההגבהה לשם קנייה מה לי יהיה הקנייה של הגבהה מצד הקונה או הנקנה הסברא נותנת הואיל ולא היתה כוונתם לשם קנייה אותה הגבהה כמאן דליתיה וא"כ דברי הגמרא קשה בעיני נגד סברת הפוסקים הנז'

ואולי יש להשיב ולומר דהאמת הוא דלעולם אם בא לקנות בהגבהה צריך שיתכוון לשם קנייה ובמקום דלא נתכוון חשיב כאלו לא הגביה כלל אך כוונת התלמוד שמקשה ותהיה שפחה נקנית בביאה מטעם שהגביהתו בשעת ביאה כוונתו היא הגם דלא נתכוונו בהגבהה זו לשם קנייה עכ"פ הואיל ונתכוון לקנות בביאה הרי יש כאן כוונת קנייה בביאה זו והואיל ולשם קנייה נתכוון הגם שהיתה כוונתו לקנות בביאה הגם דביאה לא קנייה הגבהה תהיה קנייה הגם דלא נתכוון לקנות בהגבהה עכ"פ הואיל וכוונת קנייה היתה באותו מעשה הגם דהקנייה לא חלה מצד הביאה תחול מצד ההגבהה שהיתה באותו מעשה הן אמת דאף על כוונה זו היה מקום להשיב ולומר דהגם שהיתה כוונתו שם להקנות הואיל ולא היתה כוונתו להקנות כי אם בביאה הגם שהיתה שם הגבהה לא קנייה דבעינן עד שתהיה הכוונה לדבר המועיל לקנות דהיינו לקנות בהגבהה והואיל ולא נתכוון לקנות בהגבהה לא תהיה כוונת הקנייה של ביאה עכ"פ נראה דודאי כך היא כוונת התלמוד וק"ל: סימן רא

ש"ע ס"ב וכן כל וכו' על ידי שתוקע וכו' עיין סמ"ע סק"ד שכתב אינו ר"ל תקיעת כפו שהוא שבועה וכו' עיקר תקיעת כף כשבועה עיין במור"ם ספ"א סכ"ח ובס' ר"ז סל"ד ובס' קכ"ט ס"ה