פעמוני זהב חלק ב רלו

כדי שויה דהואיל ונתנה לסרסור למוכר מסתמא לא נתנה אלא למוכרה בכדי שוויה ולא כפי מה שהיתה בעיניו של המוכר זהו כוונתו ותו לא מידי וק"ל

ש"ע ס"ח ראובן נתן טבעת לסרסור למכור והפסיד האבן מהטבעת ישבע הסרסור שאינה ברשותו וישבע כמה היתה שוה האבן ויפרע שוויה ע"כ. לכאורה יש לתמוה דלמה צריך לישבע שאינה ברשותו הואיל ומחויב לשלם והגם דקי"ל דבכל השומרים קי"ל הכי דצריך לישבע שאינה ברשותו שאני שאר שומרים דחיישינן שמא עיניו נתן בה והבעלים חפצים בכלי שלהם אבל בנדו"ד שנתנו למוכרו ואין חשק בו לבעלים ורצונם לקבל דמיו א"כ די שישבע כמה שוה ויפרע. אלא דנראה פשוט ביש הכחשה ביניהם בשווי הטבעת ועל זה בודאי דצריך לישבע שאינה ברשותו דאם ידעינן שהיא ברשותו לא יוכל להחזיקה לעצמו על ידי שבועה שהיה שוה כ"וך ובודאי דצריך להוציאה לראותה לבני אדם כמה היתה שוה ועל זה צריך לישבע תחלה שאינה ברשותו ואזי בודאי נאבדה והדר דיניהם זה אומר כו"כ היתה שוה וזה אומר כו"כ ישבע שכו"כ היתה שוה וישלם וק"ל

סמ"ע סק"ך ויפרע שויה דקדק לכתוב שויה ולא יותר אף אם היה משכון של כותי והכותי שמוהו ביותר וכו'. לדעתי אפשר דמר"ן נתכוון לדבר אתר שראיתי להרב זכו"ל אות סמ"ך שכתב וז"ל סרסור שנתן לו בעל הבית שני נזמי זהב למכור ואמר הסרסור שנאבד אחד מהם ונשבע שאינו ברשותו כיצד ישלם דהדבר ידוע דבהיותם שלמים שני נזמים שוים יותר מכשהם נפרדים. העלה שצריך לשלם על האבידה כמו ששמוה בהיותם בעולם אם שמו אותם בחמשים ישלם כ"ה על הנאבדת ועל הנזם הנשאר בעיין יש לעמוד דיוכל בעל הבית לומר לו כשהיו שנים היו שוים חמשים חמשה ועשרים לכל אחד ואחד עכשיו שנאבדה האחת זו אינה שוה חמשה ועשרים אלא עשרים דוקא וצריך הסרסור לשלם חמשה עוד מלבד החמשה ועשרים או דילמא כיון שהוא בעין מחזירה כמות שהיא. ומסיק דזהו מחלוקת ומצי למימר קי"ל הרב קול אליהו עכ"ל. ואי לא מסתפינא אמינא דלזה כיון מר"ן לומר דמי שוויה של האבן דוקא דודאי הטבעת כשהיתה עס האבן תחובה בה היתה הטבעת זו שוה דינר דהיינו הגם דטבעת זה בלי אבן תחובה בה שוה חצי דינר כשהאבן תחובה בה לא מלבד שהקונים נותנים דמי האבן כמה דינרים ששוה אלא אפילו הטבעת עצמה הגם כשהיא ריקנית מן האבן שוה חצי דינר אגב האבן נותנים בדמי הטבעת זה דינר וא"כ גם כאן למה כתב מר"ן כאן דאינו משלם אלא דמי האבן איכא למימר לזה נתכוון דאין משלם אלא דמי האבן ולא גם פחת הטבעת שנפחת משום דלא קפצי עליה זביני ונמכרת בחצי שוויה מהכסף או הזהב. זהו מה שנלע"ד ודו"ק ועיין להרב זרע יעקב נאיים זלה"ה סימן ס"ז ובמש"ה אות שי"ן ודו"ק

סמ"ע סקכ"ו בסופו כתוב בהגהו"ת המרדכי וכו' עיין בב"י. סוף זה שהביא גם הוא דברי המרדכי אלו ועיין בספר פתחי תשובה לקמן סרמ"א סקי"ב מה שנוגע לדין זה ודו"ק: סימן קפ"ו

ש"ע ס"ב נטלם על מנת למוכרם וכו' דאל"כ פטור וכו' מכח חלוק זה עלה על דעתי לומר דגם מה שפסק מר"ן בס' קפ"ה ס"ד גם שם איירי בדלא ימצא קונים מיד איירי בדמים שקצב דאם לא כן מאי בינייהו וא"ך למה שם לא חייבוהו באונסין אלא דאחר העיון יש לחלק בין לוקח על מנת למוכרם דיש לו דין קונה לההיא דס' קפ"ה שבעל החפץ מאס בכלי ורוצה למוכרו ושוב ראיתי להרב דמש"א שפירש כן ונסתייע לזה מדברי מר"ן סימן רי"ש סי"א יע"ש ודו"ק: סימן קפ"ט

ש"ע ס"א אין המקח וכו' אין שום אחד יכול לחזור אפילו לא היו עדים בדבר ע"כ. כ"כ מר"ן ג"כ בס' קכ"ט ס"א ובס' קצ"ה ס"א ועיין בש"ך סקכ"ב ס"ק כ"ט ע"ע וק"ל

סמ"ע סק"א וכך כתב הטור לקמן סרמ"ג ועוד כתבו המחבר לעיל בס' ס"ו סי"ג וכן הדין בשכירות עיין לקמן ריש ס' שט"ו עכ"ל לא ידעתי למה לא כתב דגם בס' רמ"ה פסק המחבר כן בסי"ט וק"ל

מי שהיה לו פקדון ביד חבירו וקנאו ממנו הנפקד אם זכה בו הנפקד על ידי שהוא מונח ברשותו) עיין הטור סו"ס קפ"ט דכתב דלא קנה והרב"י בבד"ה כתב שיש טעות בדבריו אכן הרטו"ז ישב קושייתו של הרב"י על הטור ולפי דבריו בישוב השני שכתב והניח הדבר כפשטיה דלא קנה דרשות הנפקד כרשו' המפקיד דמייא יע"ש. ואנן בדידן דגרירי בתר מר"ן נראה דפסקינן כסברת מר"ן בבד"ה הואיל ונראה דכך פסק בש"ע ס"ר דקדק שם ותמצא נחת גם מדברי הרב"ח נראה דקנה ע"ע בישובו שעשה לדברי הטו"ר ועיין להרב מאמר קדישין שהחזיק בישובו של מר"ן בבד"ה וא"כ ממנו לא נזוז ובפרט דהואיל והוא מוחזק יכול לומר קי"ל ואין זה מקרי מחלוקת בעקר התפיסה שאמרו לא מקרי מוחזק ודו"ק כי קצרתי וק"ל: רפאל אנקאווא סי"ט