פעמוני זהב חלק ב רלה

בש"ך סקט"ו ומי שהיה וכו' והשליח בערומתו וכו' עיין להרב בית יהודה ח"ב סנ"א דנראה דמסכים לזה אך עיין להרב בני חיי סקע"ח שהרבה להשיב ולהביא כמה גאוני עולם דסברי שהוא לשליח לבדו ועיין בספר דמש"א סו"ס זה ובבאה"ט סו"ס קכ"ח ובכרם חמד ח"ב סקכ"א והעולה מכולם הוא של השליח ועיין גם בס' ויאמר יצחק בליקוטיו אות שין ושם כתוב דהוא הדין לשותף המציל או הטעה הגוי בחשבון הוא לשותף לבדו יע"ש בליקוטיו וק"ל סימן קפ"ד

סמ"ע סק"א אם היו המעות מעורבים וכו' מאחר שערב השליח וכו' עיין בב"ח דלא שאני לן בין נתנו לו בשלושתן זה בפני זה כל אחד צרור כספו לא שינא נתנו לו זה שלא בפני זה בתר ערוב השליח אזלינן יע"ש. והביאו הרב מאמר קדישין ועיין בבאה"ג דצרורים לאו דוקא אלא כל שלא נתנו לו מעורבים צרורים מקרו ודו"ק: סימן קפ"ה

הנה בדין הסרסור שלפעמים המוסף בחפץ כשבא הסרסור להניח לו החפץ חוזר המוסיף ואינו רוצה לקנות. בזה ראיתי להרב מו"ד נר"ו בס' כר"ח סמ"ה שכתב משם רבני פאס דמנהג קדמון ביניהם שאין המוסיף בחפץ יכול לחזור בו אלא דצריך להראות לו המוספין יע"ש. דתלה הדבר במנהג ואנן בדידן כמדומה לי שאין מנהג זה קבוע במקומנו והיום האיר וזרח עלינו ספר משכנות הרועים ושם ראיתי במערכת סמך אות י"ז דכתב משם הרשב"ץ בפשיטות דמן הדין כך הוא דאינו יכול לחזור יע"ש. אחרי מופלג בא לידי ספר משי"ש להרב מוהרר"ב זלה"ה ושם ראיתי לו דדעתי לא כן הוא יע"ע ח"א סימן רכ"ה ורכ"ו ודו"ק

ש"ע ס"א הסרסור וכו' אלא שנוטל שכר שליחותו וכו' לאו דוקא בנותין לו שכרו קצוב הוא דהוי דין ש"ש אלא הוא הדין אם אמר לו טול חפץ זה למוכרו ועשו לו שומא תחלה ואמר לו כל הנותר על השומא יהיה לחצאין דינו הכי עיין בב"י סקפ"ו ובמור"ם שם וק"ל

ש"ע ס"ב אין שליח וכו' עיין בס' בית יהודה ח"ב סמ"א ששם נשאל באחד אפוטרופוס שהיה לוקח סחורה של יתומים ושם אותה לעצמו בערך שוויה ולוקחה לעצמו ומוכרה אח"ך בהקפה לאחרים ואחר שגדלו היתומים רצו להוציא ממנו גם הריוח שהרויח באותה סחורה מכח מאן שם לך וכהאי פסקה דמר"ן יע"ש שהעלה דעד כאן לא אמרו דאינו יכול ליקח לעצמו אלא דוקא אם היה עדיין בעיין אבל לקחה ומכרה אינו חייב לשלם אלא כפי מה שהיתה שוה בשעה שמכרה בהקפה ומה שהרויח בה הוא שלו דהוי כדין כל הגזלנין שמשלמין בשעת הגזילה יע"ש ומדבריו נלמד דאם לקחה לעצמו ומכרה במעות בעיין ודאי דיש לו לשלם כמו שמכרה ופשוט הוא

ועדיפא מזה ראיתי בס' התקנות סקי"ט ששם כתב מוהר"ר סעדיא אב"ד זלה"ה משם מהרש"ך באחד ששלח מרגלית לשמעון למוכרה ושמעון לקחה לעצמו ומכרה ואח"ז בא ראובן המשלח ותבע לשמעון סחורתו וענה לו שמעון ואמר כי הוא לקחה לעצמו בכו"ך אז עמד ראובן מרעיד עליו למה לקח אותה לעצמו פחות משוויה ואיידי דביני ביני תוך הקטטות מת שמעון ופסק הרב מהרי"ק שצריכים היתומים לשלם בשער הגבוה דהיינו שאם מכרה בערך היותר גדול ממה שאפשר שיעריכו אותם אנשים בקיאים יפרעו לראובן בערך שמכרם ואם מכרם בפחות ממה שיעריכו אותם אנשים בקיאים יפרעו באותו ערך שיערכו הבקיאים אפע"פ שהוא מכרם בפחות יע"ש. ולי אנא זעירא הגם דבדברי מהרש"ך אלו לא נזכר שום חלוק בין אם מכרם במעות בעיין או בהקפה עכ"פ כדי דלא להוי פסק זה סותר לדברי מוהרי"ע הנז"ל יש לנו לומר דנדון מהרש"ך במכר במעות בעיין איירי וק"ל. ועיין בס' כר"ח סכ"ו שכ"ך משם מוהרימ"ט שאפוטרופוס שלקח לעצמו מטלטלין מעזבון אביהם של יתומים אפילו יותר מכדי שווים ורצו היתומים לחזור כשגדלו הדין עמהם ולקנינו אינו כלום וצריך להחזיר וק"ל

ש"ע ס"ז כל סרסור וכו' עיין בספר מאמר קדישין סימן זה סקט"ו שכתב וז"ל כתב שי למורא אם בא הסרסור לפרוע הכסף שאבד מידו במשקל וראובן טוען שעתה אין הכסף שוה כשעת האבידה הדין עם הסרסור והמע"ה ע"כ

מור"ם ס"ו ראובן היה לו בית למכור וכו' עיין בב"י דאם לא מכרו ללוי עצמו אלא לאחר פטור ולא יתן לו אפילו שט"ו כלל יע"ש. ומכאן נתפשט המנהג כל מי שנותן חפץ לסרסור למוכרו הסרסור מתנה עמו שאם לא מכר לא יתן לו כו"ך הלאו הכי אפילו יטרח הסרסור כמה ימים לא יטול כלום ובודאי דמכח דברי הרב"י הנזכרים להתנות ואם אחר שמכר הסרסור החפץ והושואו ביניהם חזר המוכר והלוקח ובטלו המקח חייב לשלם סרסרות הסרסור עיין זכו"ל וספר פחד יצחק וספר משכנות הרועים מערכת סמך אות י"ט שהביא כן משם הרב שע"א ע"ע ועיין בס' בני חיי הגהות ב"י שאפע"ג שהקשה עליו כתב שאפילו הכי דינו דין אמת ואין להפיל דינו מכח קושייתו יע"ש

ש"ך סקי"א ויפרע שויה ע"ל סע"ב מ"ש הב"ח ויש נ"מ לסרסור ע"כ. נלע"ד הגם דלא ציין על איזה סעיף קטן דבר כוונתו. ודאי על מ"ש בס"ק קכ"ח שם כ' משם הב"ח דאם השומר פשע חיוב לשלם כפי מה שיאמר בעל החפץ היה שוה בעיניו יע"ש ועל זה בא לומר דכאן בסרסור יש נ"מ לדינא הכוונה דבסרסור אפילו הב"ח יודה דאין צריך לשלם כי אם