פעמוני זהב חלק ב רלד

בב"ד הגדול לא עשה ולא כלום אלא השכר וההפסד לאמצע ע"כ. ופסקה מר"ן בש"ע שם ס"ל יע"ש וא"כ דברי מר"ן דס' קע"ז סתראי אהדדי דס"ל עם ס"מ הגם דעלה על דעתי לומר דהואיל ומר"ן לא סיים דברי הרמב"ם דס"ל דאפילו התנה בב"ד הגדול וכו' נימא דבזה לא ס"ל כהרמב"ם אלא כמו שפסק בסעיף מ"ם אלא דראיתי להש"ך שם סקנ"ו דס"ל דאפילו חזר בו בעדים מצריך שינוי יע"ש וסמך דבריו על הג"ה דס"ה ג"כ וכבר כל זה עלה על דעתי להשיב ולומר דמר"ן בסו"ס קע"ז מיירי בזקפם ושינא או חזר בו ושנה קא מיירי וכמו שמובן חלוק זה מהג"ה דס' קע"ז ס"ה דכתב שם דאם חזר בו ישנה הוי גזלן וסיים בסוף ההג"ה וכתב ועיין בסו"ס זה מדין דמשתמע ממנו דגם בסוף הסימן בהכי איירי וכן ראיתי בפירוש בס' עצי לבונה שנדפסו עם יור"ד דכתב בפירוש דהש"ך דכתב בסקנ"ו על אותו דין דס"ל דאם חזר בו ושנה וכו' גם בס"מ דכתב מר"ן דבחזר בו בעדים הוי שלו הוא בשינה איירי. כל זה ראתה עיני ולא ערב כלל על לבי הואיל וראיתי להש"ך בסקנ"ו שכתב על אותו דין דס"ל דאם חזר בו בעדים ושינה הוי של מתעסק וסיים בדבריו וכן כתב הרב לעיל בדבריו בס"ה ולפי דברינו אלה דגם מר"ן הכי ס"ל היה לו להש"ך להסמיך דבריו על מר"ן דגם הוא בהכי איירי דחזר בו בעדים ושינה הוי של שליח ולמה הכחיד סעיף זה תחת לשונו. גם ראיתי במפרש אחד ביור"ד זה שמו באור הגר"א זלה"ה שכתב על הגהת מור"ם דס"ה שכתב מור"ם וז"ל ומיהו אם שינה ואמר לעצמי אני עושה וכו' כתב הגאון הנז' וז"ל מיהו אם שינה וכו' עיין בחומ"ש סקפ"ג ס"ג ומיהו וכו' ועיקר כסברא הראשונה דשם דהכי סתם מר"ן בסו"ס זה ואף סברא אחרונה מודה באם שינה ואמר וכמו בכל גזלן עכ"ל. ומלשון זה שכתב דמר"ן דסו"ס זה סתם כאותה סברא קמייתא דס' קפ"ג יתברר לך דמר"ן לאו בשינה איירי דאי בשינה קא מיירי הא סיים בדבריו וכתב דגם סברא בתרייתא דס' קפ"ג מודה בשינה וא"כ היאך כתב דמר"ן סתם כאותה סברא קמייתא הכי הואיל ובשינה מיירי

וקושיא זאת ג"כ תקשה להמשד"ר שכתבתי דגם איהו ס"ל דמר"ן ביור"ד פסק כסברא קמא שהביא מור"ם סקפ"ג ואם בשינה איירי גם סברא שנית מודה בזה ואם כוונתו לומר דבשינה פסק כהאי סברא קמייתא דאיירי אפילו בלא שינה הרי דעדיפא הוה ליהו לומר דבשינה פסק אפילו זקפם עליו במלוה הפך פסק דידיה דס' קפ"ג ס"ג זהו מה שקשה שלא יוצדקו להעמיד דברי מר"ן הסתומים בס' קע"ז דבשינה קא מיירי ודו"ק

אחרי זמן רב וגדול זכיתי לספר נתיבות המשפט ושם ראיתי לו במשה"א סוף סק"ד שכתב וז"ל ועיין ש"ך סק"ד שכתב דגם דעת המחבר דאפילו יש עדים המקח של המשלח ואשתמיטתיה הא דביור"ד סקע"ז פסק המחבר בהדיא דכשיש עדים המקח הוא של השליח עכ"ל. וכראותי זאת נחה דעתי קצת וששתי וק"ל

שם במור"ם וי"א דבכל ענין הוא של המשלח ע"כ ודוקא אם לא שינה אבל אם שינה הרי הוא של השליח כך מפורש בד"מ יע"ש. ועיין להרב משחד"ר שכך פסק וק"ל

ש"ע ס"ה נתן מעות והפסד וכו' עיין מש"ל בסי' קע"ו על דברי הש"ע סי"א וק"ל

ש"ע ס"ו היה השטר וכו' מיהו אם אמר המוכר וכו' עיין להסמ"ע סקי"ח שמביא טעם הרי"ף והרא"ש והעטור ומביא טעם רש"י ומה שכתב הר"ן בנפקותא שבין שני הטעמים יע"ש. ומה שנראה לדינא הוא לכאורה דיש לנו לתפוס כטעם רש"י הואיל ומור"ם כתב בסתם דבריו וז"ל ומיהו וכו' משמע דלא פליג על מר"ן אלא דמר"ן גם הוא מודה נמצא דלדעת מור"ם אזיל מר"ן בטעמא דרש"י אלא דראיתי לכתוב עוד נפקותא אחריתי בין טעם הרי"ף לטעם רש"י ז"ל והוא אם המוכר לא ידע אם הקונה הזה הוא שליח או לא דלדעת הרי"ף צריך לחלוק ולדעת רש"י הכל הוא לשליח הואיל ולא ידע מבעל המעות כלל. נפקותא זאת כתב הרב משכנות הרעים מערכת שי"ן קי"ד יע"ש הן אמת דלענ"ד לא נחה דעתי בנפקותא זאת דלדעתי נראה דגם בזה יסבור רש"י דחולקין דהא עדיין איכא לספוקי אם בשביל שהשליח אוהבו הוסיף לו או בשביל המעות שקנה ממנו וממילא הואיל והוספה זאת היתה בשביל המעות יזכה בהם בעל המעות זהו משנלע"ד. וכל זה אינו מעלה ואינו מוריד לפי מה שראיתי להרב שם שהעלה לדינא וכתב וז"ל ולענין דינא אנן בדידן בתריה דמר"ן בש"ע גרירנא והוא ז"ל העתיק לשון הרמב"ם וכבר נתבאר בב"י דדעתו נוטה לדעת הרי"ף וכ"כ הסמ"ע ולשון מור"ם היא תמוה כמו שתמהו עליו הסמ"ע והש"ך וכו' ע"כ וא"ך לפי זה דמר"ן הוא כדעת הרי"ף לא נפקא לן ולא מידי בנפקותות הנז"ל וק"ל. שוב בא לידי ספר בית יהודה ח"ב סנ"א ושם מנ"ר ג"כ פסיק ותני דמר"ן ס"ל כדעת הרי"ף ומטעם שהביא הרב הנז' ותמה על מור"ם למה כתב דבריו סתם ולא כתבם בשם י"א יע"ע וק"ל

ש"ע ס"ז שלח שלוחו לקבל מעות מכותי וטעה וכו' זה זמן נסתפקתי בראובן שנתן מנה לשמעון לקנות לו עשרה פיסאס מאריקאן והלך שמעון וקנה אותם מאת העכו"ם בסך שני דורוס לכל פייסא שיעלה בסכומם מ"מ עשרים דורוס ונתן העכו"ם הפייסאם לשמעון וכשבאו לחשבון כדי לפורעו אמ"ל הגוי לשמעון הב לי דמי העשרה פייסאם אמ"ל שמעון כמה עולה בסכומם טעה הגוי ואמ"ל חמשה עשר דורוס ונתן לו שמעון סך חמשה עשר דורוס ועל זה נסתפקתי למאי מדמינן דין זה אם לדין דשלח שלוחו לקבל מעות מהכותי המוכר המוזכר כאן בסעיף זה או לדין טעות במקח שהביא הסמ"ע כאן בס"ק כ"א או לדין שהזכיר מר"ן כאן בס"ט בראובן שהיה חייב מעות לכותי ונתנם לחבירו וכו' ומה שהעליתי הוא זה דהואיל והפירעון הוא בשביל הסחורה הוי כאלו ויתר עמו בשביל המקח ויחלוקו יעויין כל זה בשאלותי שאלה וא"ו ויעויין שם עוד בהוכחות נכוחות מדברי הטור והרב"י בדין טעות במקח שהביא הסמ"ע סקכ"א במחלוקת ר"י והרא"ש ור"ת וכו' דהדין הוא כדעת ר"י והרא"ש דגם טעות במקח יחלוקו יע"ש באורך. והן היום בא לידי ספר בני יהודה ח"ב סנ"א ושם ראיתי דכן היא דעתו דהדין הוא שיחלוקו ונהניתי תהלי"ת ודו"ק: