פעמוני זהב חלק ב רכט

סימן זה מה שכתב משם רב אחד ז"ש הטוב מוהר"ר יוא"ל ז"ל ודו"ק סימן קפ"א

ש"ע ס"א שיירא שעמד עליה גייס וכו' ראיתי להעתיק כאן פסק אחד של הראשונים שראיתי אותו בכת"י וז"ל. ראובן הפקיד ביד שמעון מעות להוליכן להשו"ד ובלילה באו שודדים ולקחו כל אשר לשמעון ואומר שגם מעות ראובן לקחום ושמעון השתדל בפני יר"ה והוציא מאמר להשר שיעשה תפתו"ס על אלו השודדים ועל ידי כן נתפשר הסיך דלערב עם שמעון ונתן לו סכום מעות אם יש לראובן בעל הפקדון חלק בזה הפשרה או דילמא כבר נתייאש ראובן ומה שהציל שמעון לעצמו הציל

תשובה. אם הדבר ספק אם נתייאש ראובן מן הפקדון שלו או לא הדבר ברור שחייב שמעון לתת לראובן כפי המגיע לו ממה שהציל דהכי תנן בהדיא בפרק הגוזל המציל מן הנהר ומזוטו של ים וכו' אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו וכתב עליו הרמב"ם ז"ל אם ידוע בודאי שנתייאשו הבעלים מפני שהבעלים יודעים שהגוים מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים אלא בראיות רעועות וכו' ע"כ. ובזה לא ראיתי חולק הלכך מן הסתם חייב שמעון לתת לראובן חלקו אחר שינכה לו חלקו במה שטרח ובנד"ד אני אומר שאע"פ דידעינן ודאי שנתייאשו הבעלים דאמר ווי לחסרון כיס אין זה יאוש כיון שלא גזלו מידו אלא מיד שמעון אינו יכול לתבוע כלום ומה יועיל תביעתו. נמצא שיאושו תלוי ביאוש שמעון וכיון דשמעון לא נתייאש גם יאושו של ראובן אינו כלום ותו דאפילו תימא דיאוש כזה נקרא יאוש בעלמא אם הוה מציל שמעון מיד הגייס עצמו דין הוא שיהיה שלו אבל בנ"ד לא הציל אלא מכח משפט המלך יר"ה ומשפטו הוא שיחזור הגזל לנגזל יהיה מה שיהיה שהרי אין להם דין יאוש ודינא דמלכותא דינא ותו שהרי לא נתנו לשמעון אלא מכח הפשרה וכפי גודל התביעה תהיה גדול הפשרה ולא גדלה הפשרה אלא מכח שגם תביעת ממון ראובן היו בכלל התביעה ולכן ראוי הוא שיהיה גם לראובן חלק בפשרה ומיהו אם אמר שמעון לעצמו אני מציל אז דמייא להא דאמרינן שני שותפים והציל אחד מהם לאמצעי הציל ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ולא מפליגינן אם היה יכול השותף להציל או לא משום דבהאי גונא שותף חולק שלא לדעת חבירו ולפי זה אם הציל שמעון כפי חלקו אין לראובן עליו כלום אבל כד מעיינן בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא שהרי אומר לו ראובן אני איני יכול להציל שהרי לא שללו אותו ואין זה כשאר השותפים שכל אחד יכול להציל וכיון שכל ההצלה תלויה בשמעון על כורחך מציל לאמצע ונוטל שכרו גם מכח שני הטעמים שכתבנו למעלה אין יכול לומר לעצמי אני מציל ודוק ותשבח הרדב"ז החדש סי' ת"ס ועיין בש"ע סקכ"א יע"ש ע"כ מצאתי ודו"ק

ועיין בס' זרע יעקב סימן ח"ן ועיין בס' כר"ח סקכ"ה בשאלות הרב יעב"ץ המובא שם ועיין בספר ויאמר יצחק סמ"א ובס' פת"ש בס' זה ובספר ברית אבות בסימן זה מה שנוגע לדינים אלו ודוק

ש"ך סק"ד אינם יכולים להציל ואמר לעצמי וכו' והגם דבס"א בשאינם שותפים ואינם יכולים להציל אפילו לא אמר לעצמו אני מציל הרי הוא שלו עכ"ז בכאן שהם שותפים אמרינן בעינן עד שיגלה דעתו וכן הוא מפורש ברבינו הטור יע"ש

ש"ך סק"ה נשבע על כך שאמר לפניהם ע"ך האי לפניהם נלע"ד דלאו לפני העדים או בעלי דבר קאמר דזה הוא דבר תימא דא"ך דברי הש"ך סתראי אהדדי לפי מה שכתב בס' קע"ו סכ"ח דפירש שם דהשותף אפילו בינו לבין עצמו מהני יע"ש אלא דהש"ך נתכוון כאן לדברי הב"י בבד"ה דמסיק בסו"ס דאפילו בינו לבין עצמו מהני והעלה דאם השותפים מכחישין אותו בודאי אזי נשבע ואם השותפין אינם יודעים אם נתכוון להציל לעצמו דוקא או לשות' אזי יקבל חרם סתם דאין נשבעין מן הספק ועל זה נתכוון הש"ך משום דכתב מור"ם נשבע וכו' לזה כתב דמיירי במכחישין שהוא אמר שאמר לפניהם כך והם מכחישין אותו יע"ש בבד"ה ועיין בטו"ז ובני חיי בס"ז ובגואל יע"ש. שוב אחרי מופלג בא לידי ספר נתיבות המשפט וקצו"ה וראיתי מ"ש בזה יעו"ע

שם במור"ם ואם אינם יכולים להציל וכו' עיין בבני חיי שכתב דמהרשד"ם ס"ל האי דאם אינם יכולים להציל ואמר אחד שהוא מציל לעצמו דאזי אמרינן לעצמו הציל דוקא אם ההצלה היתה על ידי הדחק כגון דרמי נפשיה למיתה על זה אבל אם היתה הצלתו על ידי פיוס הכל לאמצע זהו סברת מהרשד"ם ומהר"ם חולק ובכל אופן הוא של המציל וק"ל רפאל אנקאווא סי"ט הלכות שלוחין סימן קפ"ב

במור"ם בכל דבר יש שליח חוץ וכו'. לפי סברת מור"ם כאן דאם הוא אינו בר חיובא המשלח חייב ולהש"ך דוקא בדלא ידע השליח כגון ששלחו להביא לו פרה ממקום פלוני והשליח נדמה לו שהוא של המשלח אבל המשלח לגניבה נתכוון ועיין בסמ"ע סי' רצ"ב דאם אין לשליח במה לשלם מחייב שולחו ועיין בדרשות מהרי"ד דכתב דאם היה השליח על ידי כפייה ג"ך מחייב שולחן כדמצינו בעיר נוב הכהנים שנתחייב בה שאול המלך יע"ש ועיין בש"ך סי' רצ"ב ואם אמרינן באיסורה דרבנן אין שליח לד"ע או