פעמוני זהב חלק ב רכז

ש"ע סכ"ה היה להם וכו' וקטן כמאן דליתא בעיר דמי וכו' כתב גור אריה סקז"ך וז"ל כתב מהרשד"ם סו"ס שמ"ח אפילו כשהם בעיר אחד והם גדולים דוקא שהיו אחים עומדים בתפיסה יחד כמו שהניחם אביהם אמנם אם לא היו שותפים שכבר חלקו או אחים שחלקו ודאי אין טענה לנתבע להפטר מן השני במה שדן עם הראשון ע"כ

ש"ע סכ"ו בד"א שלא וכו' אבל אם יכול לשנות וכו' עיין בדברי הש"ך סקכ"ב סקל"ח יע"ש ומאי דעולה לדינא הוא דהרמב"ם שם הביא דברי הרמב"ם ובכאן הביא דברי הרא"ש ובודאי ס"ל לדינא גם כדברי הרא"ש וק"ל

ש"ע סכ"ח שנים שותפים וכו' אם אמר לעצמי וכו' ראיתי לכתוב כמה חלוקי דינים שראיתי בדין זה הראשון הוא מה שראיתי להרב מש"ה מערכת שין אות קכ"ב שכתב וז"ל ועוד בה דאפילו אמר לעצמי אני מציל דהציל לעצמו היינו דוקא כשלא הציל אלא חלקו המגיע לו אבל אם הציל יותר מחלקו הכל הוא לשאר השותפים כמ"ש הרא"ש ובמקובצת בשם כמה גדולים חקרי לב ע"ש

עוד עיין להרב ערוך השלחן אם צריך לומר בפה לעצמי אני מציל או די בכוונת הדעת יע"ש

עוד ראיתי להרב וי"ץ סמ"א שכתב דדין זה הוא דוקא בחוב שנעשה מסחורה שהיו שותפים בה אבל בחוב שעשו חסד עם הלוה זה הלוה מנה וזה הלוה לו מנה חוב זה הרי הוא כאלו חלוק ועומד הוא ומה שגבה זה לעצמו גבה אפילו במקום דליכא פסידא ולא אמר לעצמי אני מציל יע"ש ועיין גם בפת"ש ס"ק כ"ט דומה לזה יע"ש

עוד כתב הרב וי"ץ זלה"ה משם הרב מל"ם משם הרדב"ז דאם נכתב השטר בשם אחד מהם אפילו בחוב של הסחורה אין יכול לומר לעצמי אני מציל הואיל ומתחלה נכתב השטר על שמו אדעתא דהכי נחית שהגביה תהיה על ידו יע"ש ודין זה נמי ראיתי להרב פת"ש סק"ל שהביאו ועיין בנ"ץ שהאריך בזה וד"וק

עוד סיים שם הרב משם מהריט"ץ סקל"ה דאם זה שכתב השטר על שמו טוען שכך התנה עמו שיגבה הוא תחלה טענתו טענה ואפילו אי לא הוה אנן טענין ליהו ליתמי ע"ש

ועל פירוש חוב מקולקל דכתב מר"ן כאן כבר עמד עליו מהריט"ץ סרי"ט זלה"ה ופירש דחוב מקולקל היינו שאינו ברור שהוא מקולקל אלא דמספיקא ליה וכתב דלא שייך לפרש חוב מקולקל היינו שהלוה אלם דזה לא יתכן הואיל והרב ב"י כתבם בשני דינים יע"ש

ועיין בס' ברית אבות דפ"ח שעמד על דברי מר"ן שבכאן עם מה שכתב בב"י סו"ס קנ"ב על דברי הרא"ש יע"ש ואין כאן מקום להאריך וק"ל

ש"ע סכ"ט שותף התובע מחבירו כדי יין של שותפ' ואמר כל אותם שיש בהם סימן שלי הרי יכול האחר לומר אשתקד היו אותם חביות שלך עכשיו הם שלי ע"כ. מכאן משמע דרושם שעושה אדם בכליו אינו מעלה ואינו מוריד ונראה לכאורה דפסק זה של מר"ן הוא הפך פסק אחד של מור"ם גאלאנטי ז"ל שהביא ה' גוא"ל בסצ"ט על אותו דין דחפצים הנמצאים בבית הסרסור וכו' כתב איהו ז"ל וז"ל ואפילו אם הסרסור נתנם מעצמו לבעל חוב בעל החפץ חוזרו ונוטלו ממנו אם יש עליו רושם התגרים שקורים מארקא של בעל החפץ כ"ך גאלאנטי עכ"ל. הרי מדברי הרב הנז' מוכח דהרושם יש בו ממש ומפקינן מינה ואולי דיש לחלק ולומר דשאני התם הואיל והוא סרסור ועשוי למכור כלים של בני אדם וא"כ איכא למימר הואיל ועשוי לכך הרושם יעיד שהוא של בעל המארקא לא כן בכאן דלא מלבד שאינו סרסור אלא הוא שותף ומסתמא שמין כליהם ומניחם אותם זל"ז איכא למימר הגם שהוא שלו חזרו של שותף ברם דא מספיקא לי אם נמצאו כלי ראובן ביד שמעון שאינו לא שותף ולא סרסור לא ידעתי מה יהיה דינו ודבר זה יתברר מספרו של מהר"ם גאלאנטי ה' יזכני לאורו כי"ר

ש"ע סעיף למ"ד ראובן ושמעון שנשתתפו וכו' הרי ראובן משביע ללוי וכו' דוקא אם בזמן שנפרד לוי משמעון היה עדיין ראובן משותף עם שמעון אבל אם כבר נפרד ראובן משמעון ואח"כ נפרד שמעון מלוי אין ראובן יכול להשביע ללוי דמילתא בטעמא דהואיל וכבר נפרד ראובן משמעון א"כ פשוט הוא דכבר מחל בתביעת השבועה כדקי"ל שותפין שנפרדו וכו' וסברא נכונה היא והביאה הרב מוהרא"ק בספרו בר"א דף ע"ט וק"ל

ש"ע סל"ד אחד שלוה וכו' מדברי מר"ן אלו נראה פשוט דס"ל דאם היה כתוב השטר בשם שניהם דינו הוא דאם הוציאו אחד מהם לא יגבה בי אלא על הדרך שנתבאר בס' ע"ז דמחלק התם בין היה שותף בעיר וכו' יע"ש דהא בפירושו כתב דאינו חייב אלא על הדרך שנתבאר בס' ע"ז ולא פסק דאחד גובה אותו אלא אם היה כתוב השטר על שמו לבד וכמו שפסק ג"כ בס' ע"ז יע"ש והגם דמצינו למור"ם שם בס' ע"ז שכתב דאפילו היה כתוב בשטר בשם שניהם עכ"ז כל ימי שמוציאו גובה אותו וכתב אותה סברא בלשון הוא הדין ולא בלשון מחלוקת הרי כאן מצאנו בפירוש דמר"ן לא ס"ל הכי ומשם ג"כ נראה דמר"ן לא ס"ל כאותה סברא שהביא שם מור"ם והעיד על זה דהא אותה פסקה שפסק מר"ן בס' ע"ז ובכאן בס' זה דאם היה השטר כתוב על שם אחד יכול לגבותו כולו ואותו דין שפסק מור"ם ג"כ דאפילו כתוב בשם שניהם יכול אחד לגבותו דינים אלו הם תשובות הרשב"א חדא היא תשובת אלף פ"ו והיא שפסק מר"ן בס' ע"ז ובכאן והשנית היא מה שפסק מור"ם בס' ע"ז ושני תשובות אלו הביאם מר"ן בביתו הנאמן סע"ז בזה אחר זה התחיל כההיא דפסק מור"ם שם בס' ע"ז וסיים באחרת דאלף פ"ו דפסק כאן ובס' ע"ז בשולחנו הטהור ועל זה יש לתמוה דאם מר"ן ס"ל כתרוויהו לא הו"ל לפסוק האחרונה ולהניח הראשונה שהביא אותה ג"כ בב"י בתחלת דבריו ומה גם דלא הו"ל לפסוק אלא ההיא דאלף פ"ב דפסק בה דאפילו היו כתובים שניהם בשטר והוציאו אחד גובה בו מכ"ש אם היה נכתב על שמו לבד אלא ודאי מדבריו אלה מוכח דמר"ן הגם דכתב אותה סברא דהרשב"א בב"י