פעמוני זהב חלק ב רטו

הראשון ולהשכירה לזה שהוא מצרן אפילו היה דר בשכירות דהואיל והיה עדיין דר שם והוא בזמן השכירות הוי מצרן וכחם שוה לכך הרשות נתונה לתתה ביד מי שירצה לדעת הרמב"ם אבל להשכירה לאדם דעלמא אין זה מן הסברא ובודאי זה שהיתה שכורה בידו עדיף טפי אפילו אלבא דהרמב"ם. נמצא להרמב"ם שלשה מדריגות בדבר דהיינו מי שבא להשכיר ביתו לאדם דעלמא מי שיש לו בית לפני הבית הנשכר אפילו תהיה הבית שלו אינו יכול לבוא בטענת דדב"מ דשכירות לית בה דדב"מ ואם אחר ששכרה לאדם דעלמא ודר בה בא להוציאו ולהשכירה למי שהוא דר בחצר הרשות ביד המשכיר וכמי שלא היתה רשות ביד מי שהוא דר בחצר שם לעכב על השוכר הראשון בתחילת השכירות כך עתה לאחר ששכרה ונשלמה יומי השכירות ובא להוציאו ולהשכירו למי שדר בחצר אין זה השוכר הראשון יכיל לעכב עליו שלא להשכירה למי שדר בחצר דתרוויהו שוין כדאמרן אבל אם בא להשכירה לאדם דעלמא השוכר הראשון יכול לעכב הואיל והיה דר בה ושכורה גביה עדיף כחו

ומעתה אל יקשה בעיניך לדעת הרא"ש שכתב דיכול המצרן להוציאו לזה שהיתה שכורה גביה דגם זה הרי הוא מצרן לדעת הטו"ז הואיל והיתה שכורה גביה. דזה אינו דלא אמרה הטו"ז אלא לגבי אדם דעלמא דלא יש לו שום צד של זכות אבל לגבי המצרן שדר בחצר אפילו בשכירות הוא עדיף ממנו הואיל וזה הדר שם אפילו בשכירות עדיין הוא עומד שם תוך יומי שכירותו הוא עדיף מזה שנשלמו לו יומי השכירות ותם כחו לגבי המצרן ואין לו דדב"מ ואין לו אלא כח קטן דהיינו הואיל והיה דר שם וזה הכח הקטן הוא דאהני ליה לגבי אדם דעלמא דוקא ואה"נ אם בתוך יומי השכירות חזר וחדש עמו שכירות אחרת על שנים ארוכים בזה גם הרא"ש יודה דדינו כדין המצרן ואין המצרן יכול לסלקו והדר להיות כחו שוה ותו לא מידי

המורם מכל האמור דדינא דהטו"ז שריר וקיים וכמ"ש הרב מהריב"ו זלה"ה דכוותיה נהגו לדון במתא טיטוואן יע"א כך אנן בדידן מנהגינו לדון כן

ב) ואם בוא יבוא המשכיר לטעון דאין רצונו עוד להשכירה לו כי זה השוכר השני נוח לו הרי זה דבריו מהבל ימעטו כ"כ הרב מהריב"ו זלה"ה בליקוטיו ויהיב טעמא שם משם מהרש"א זלה"ה משום דאמרינן ליה כמו שהיה נוח לך מקודם כן גם עתה צריך אתה לקבלו יע"ש

והגם דלא הביא הרב ראיה לזה אלא סברא דנפשיה נלע"ד דנאים הדברים למי שאמרן דהואיל ומעולם לא הקפיד עליו לומר שאינו נוח לו ודאי שקורי משקר ודמי זה כשומר שמסר לשומר שהיה המפקיד רגיל להפקיד אצלו דפטור השומר שמסר לו והגם שבא זה המפקיד עתה לומר דלא ניחא ליה ביה אמרינן כמו דהיה ניחא ליה ביה מקודם גם עתה כן הוא דעדיין הוא נאמן אצלו ופטור השומר שמסר לו. ממנו נלמד לנדו"ד דבא להגריע כח המצרן אמרינן ליה שקורי משקר ואמרינן ליה כמו דהוה נוח לך מקודם כן עתה וק"ל

ג) ודע דאנן בדידן לא מלבד האי דינא דאם היתה שכורה גביה והלך ושכרה הוא דוקא דיכול לומר מצרן כסברת הטו"ז אלא הוא הדין מבית לבית יכול מי שדר בחצר לומר שהוא מצרן לבית הסמוכה לו ויסלק השוכר והיסוד לזה הדין הוא מפסק אחד שייסדו הרבנים הגדולים הרב יעב"ץ ומשבי"ר זלה"ה הלא הוא כתוב בס' כר"ח סי"ג ששם פסקו כן ויהבי טעמא ותבלין דבחצירות דידן אפילו יהיה לכל אחד בית מיוחד עכ"ז הואיל ומשותפים הם באמצע החצר ובבית שער וכו' הוה דיניהם כשותפים וק"ל שותף עדיף ממצרן והדר להיות דינייהו ממש כפסק מר"ן בס' זה סס"א בשנים ששכרו שדה וכו'

ד) אלא דבדין זה הסמוך בסעיף ג' נלע"ד פשוט דיכול המשכיר לומר זה נוח לי וזה קשה לי והדר דינא לדינא דמר"ן ס"ח יע"ש ואולי כשיעמד לו ערב יכול לזכות בה עיין מאמר קדישין סק"י ובזכו"ל ח"ב אות מי"ם יע"ש הן אמת דלכאורה נראה דהואיל ולשותף חשבינן ליה אינו יכול לומר זה נוח לי וזה קשה לי וראיה לזה ממה שכתבנו לעיל על פסק הש"ע סנ"ח דמשכנתא לית בה דדב"מ וכו' משום דיאמר ליה הממשכן זה נוח לי וזה קשה לי וכתבנו שם משם הרב יעב"ץ ומוהריב"ש זלה"ה דהשותף יכול לסלק המלוה ואין הלוה יכול לטעון זה נוח לי יע"ש לעיל סנ"ח וא"כ גם כאן הואיל וזה השכן בחצר לשותף חשבינן ליה גם כאן אינו יכול לטעון זה נוח לי אלא דנלע"ד נראה דיש לחלק דהתם לא יש לו צער כל כך כמו כאן בענין השכירות שמדי חודש בחדשו צריך הוא לקבץ על הגבאות והחוש יעיד על זה ודו"ק

ה) דע וראה דלא נאמרו הדינים האלו בין אם היה דר כבר דיכול לומר שהוא מצרן כסברת הטו"ז או מבית לבית כסברת הרבנים רבני פאס יע"א אלא דוקא אם הלך השוכר ושכרה מן המשכיר כפי מה שנהגו אותה העירה לשכור בתיהם אבל אם זה השוכר שכרה לזמן ארוך מה שאין דרך העיר לשכור כך מצינו להרב הגדול מוהרי"ע ן' נאים זלה"ה בספרו זרע יעקב סימן ז"ך דכתב דבאופן זה ליכא דדב"מ כלל הואיל וזה מילתא דלא שכיחא שימצא מי שישכור ממנו לזמן ארוך לכך ודאי לא תקנו דדב"מ בזה יע"ש

וא"ו) וכל זה הוא דיכול לומר דדב"מ דוקא אם כבר המשכיר שכרה יכול זה המצרן לסלק השוכר אבל אם בכלות הזמן בא המשכיר להוציא כתב מוהרי"ע זלה"ה בדף קי"ו ע"ב וז"ל השוכר שהיה דר בבית ורוצה בעל החצר להוציאו לשנה הבאה אפילו בלא סיבה אין השוכר יכול לעכב ולא מבעייא אם בה"ב הוא שכן עם אותו שוכר אלא אפילו אינו דר שם והיא חצר דקיימא לאגרא יכול להוציאו אם הודיעו קודם ומושיב אחר במקומו עכ"ל יע"ש וק"ל ומדקדוק לשון זה מוכח דלא פליג בדינא הטו"ז ועכ"ז באופן זה יכול להוציאו ופשוט וק"ל

זאיי"ן) עוד בה דאפילו במקום שתמצא דיש דינא דב"מ כדאמרן במקום דשייך דדב"מ היינו דוקא אם היו בני ביתו של המצרן כבני ביתו של השוכר הלאו הכי לא וז"ל הרב פתחי תשובה מי שיש לו בית בשכירות וכו' עיין להטו"ז שכתב ולענין שכירות אותו בית וכו' אפילו הרמב"ם מודה וכו' ועיין בס' קצות החשן שכתב מיהו נראה דוקא אם אין ביתו של מצרן מרובי' מן השני אבל אם בני ביתו של מצרן מרובין משל שני