פעמוני זהב חלק ב ריד

קשה לאו מפיו אנו חיין לאפקועי כח השותף ומה גם הואיל והי' זמן מה שותפים בקרקע מסתמא נוחין זה לזה ויעשו טובה זה עם זה גם לדבר הזה ודו"ק

ש"ע סנ"ט השוכר בית מחבירו והמצרן וכו' בכאן ראיתי לכתוב כיצד אנו דנים בדין מצרן בשכירות על כן אמרתי אסדר כל דינים שאני דנים בדינא דשכירות

א) מנהגינו לדון כדעת הטו"ז שכתב כאן וז"ל ולענין שכירות אותו הבית עצמו ודאי השוכר הראשון מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירותיו הראשון ונראה בזה מודה גם הרמב"ם עכ"ל. ועפ"ז אנו דנים שאם היתה מושכרת הבית ביד ראובן והלך שמעון ושכרה אפילו שכרה אחר שכלה זמן השכירות של ראובן עכ"ז יכול ראובן לומר שהוא מצרן דכן מדוקדק מדברי הטו"ז שכתב בדבריו וז"ל הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירותו משמע מלשון זה דהכי קאמר מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו וכו' משמע דאחר שכלה הזמן שכר ובא לדחותו. ודוחק לפרש בדבריו פירוש אחר. וכן מצינו בפי' להר' מוהרר"י ן' וואליד זלה"ה בלקוטיו שכתב וז"ל מי שהיה קרקע של חבירו שכורה בידו לזמן ואחר כלות זמן השכירות השכירוהו בעליו לאחר יכול השוכר הראשון לסלק להשני עיין בטו"ז סקע"ה סנ"ז עכל"ה הרי לפניך דפסק הטו"ז איירי אפילו בשכרה שוכר שני אחר כלות זמן שוכר שני עכ"ז יכול להיות מצרן ועל זה סמכינן

וכתבתי כל זה לפי מה שראיתי שיש מי שרצה לומר דדוקא אם הלך השוכר הראשון ושכרה מבעל הקרקע תוך זמן שכירות הראשון הוא דיכיל לומר שוכרו הראשון שהוא מצרן אבל אם שכרה אחר כלות זמן הראשון אינו יכול השוכר הראשון לטעון דדב"מ וסמכו על דבריהם אלו מתשובת הרב מוהר"י ן' וואליד ז"ל שהביא הרב"י בס' זה דכך נראה מדבריו ומי שרצה לפרש כן הם הרבנים המופל' עט"ר מו"ח מוהר"ר יששכר אצראף זלה"ה ומוהר"ר יוסף בירדוגו זלה"ה ואנא בריא קלה חלקתי עליהם הן בעודם חיים על האדמה וזה החלי. הן אמת דלכאורה כדבריהם כן נראה מדברי הרב ה' הן מדבריו שכתב וז"ל ואם השלים ראובן זמן שכירותו והוא חפץ בו וכו' אם כבר הסכים בעל הבית לתת לו והמצרן בא להוציאו היינו דין הראשון ע"כ. מדבריו אלו שכתב היינו דין הראשון משמע דלדעת הרא"ש יכול המצרן לסלקו ואם האמת כדעת הטו"ז דמי שהיתה הבית שכורה גביה הוי מצרן תקשה לך למה המצרן מסלקו הרי זה מצרן וזה מצרן ובפרט אם עבר כבר ושכרה לזה השני הרי קי"ל קדם אחד מן המצרנים וקנה אין חבירו יכול לסלקו אלא ודאי שאחר שנגמר זמן השכירות לית דדב"מ ועוד יש להוכיח כן ממה שהוסיף עוד וכתב וז"ל אמנם כל זמן שעדיין לא השכיר וכו' אלא יכול להוציאו ולהשכירו למי שירצה ע"כ הרי מכאן מפורש שיכול להשכיר למי שירצה אחר זמן השכירות זהו מה שנראה לכאורה

אלא דאחר העיון נראה דאין דין זה אמת והוא ע"פ מה שיש לדקדק בדברי הרב"י שכתב אמנם כל זמן שעדיין לא הסכים בעל הבית להשכירו אליו ובאין שניהם כאחד נראה שהכל תלוי בדעת בעל הבית ולא נאמר כאן כמו במשכנתא דשכונה גביה אלא יכול הוא להוציאו כיון שהשלים זמנו ולהשכירו למי שירצה ע"כ. והנה יש כאן תמיהא גדולה הכא דהא הרב מוהר"י ן' שושן ז"ל בא לסדר הדינים אליבא דהרמב"ם והרא"ש וכתב בבבא הראשונה דאם הסכים לתתה לו דהיינו מחלוקת הראשונים דהיינו להרמב"ם ז"ל אין המצרן יכול לסלקו ולהרא"ש יכול לסלקו ואח"כ הוסיף אמנם כל זמן שעדיין וכו' תלוי בדעת בעל הבית וכו' ויכול להשכירה למי שירצה ע"כ ובבא זו משמע דכוונתו לומר דזה בין להרמב"ם בין להרא"ש וזה תמיהא גדולה היאך יכולים לומר אליבא דהרא"ש שהרשות ביד בעל הבית ויכול להשכירה למי שירצה הרי אפילו אם הסכימה דעתו לתת לו או אפילו אם שכרה לו כבר כמ"ש אח"כ עכ"ז ס"ל להרא"ש דהמצרן במה"ס צ"ל יכול לסלקו מכ"ש בבאו שניהם תחילה היאך נאמר שיהיה תלוי בדעת הבעל הבית והיאך יכול ליתנה למי שירצה

אלא דאחר העיון נראה פשוט דדברי הרב מוהר"י ן' שושן ז"ל בסדורו לדינים אלו אליבא הרמב"ם והרא"ש אינם אלא בדין המצרן עם השוכר דהיינו שהשוכר רצה לזכות בשכירותו והמצרן הסמוך לו רצה לזכות בדדב"ם על זה כתב דאם כבר הסכים לתתה לו הרי זה מחלוקת הראשונה דהיינו לדעת הרא"ש המצרן אית ליה דדב"מ ויכול לסלקו ולדעת הרמב"ם ליכא דדב"מ וישאר בה השוכר ואם עדיין לא הסכימה דעתו לתתה לו אלא באו לשוכרה השוכר הראשון והמצרן לדעת הרא"ש פשיטא דהמצרן יכול לסלקו לשוכר ובעל כורחו צריך המשכיר להשכירה לו ולא נקט האי בבא אלא אלבא דהרמב"ם דס"ל דאין המצרן יכול לסלקו הואיל וליכא דדב"מ עכ"פ איכא למיטעי ולומר דנהי דאין המצרן יכול להכריחו להשכירה לו הואיל וליכא דדב"מ עכ"פ נוכל לומר דמי שהיתה שכורה בידו יכול להכריחו להשכירה לו ולא יוכל לסלקה מידו ולתתה ביד המצרן דזה הואיל והיתה שכורה גביה הו"ל כמשכנתא במה"ס השנית צ"ל וא"כ לימא אדרבא לדעת הרמב"ם דזה שהיתה שכורה גביה עדיף על זה בא לומר דלא הויא כמשכנתה ויכול להשכירה למי שירצה ולא הוזקק זה אלא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הרא"ש הדין הוא שיכול המצרן לסלקו וכל זה הוה במחלוקת השוכר עם המצרן בזה הוא דכתב הרמב"ם דהרשות ביד בעל הבית. וגם מה שכתב ויכול להשכירה למי שירצה האי למי שירצה לאו לאדם דעלמא איירי אלא למי שירצה היינו למי שכנגדו של השוכר דהיינו המצרן והכונה למי שירצה היינו למי שירצה מהם דהיינו או השוכר או המצרן אבל להשכירה לאדם דעלמא שאינו מצרן זה לא יתכן והדרן לדינא דהטו"ז שכתב דאפילו הרמב"ם יודה דזה שהיתה שכורה גביה הוי מצרן לה אבל אם באו להוציאה מיד זה שהיתה שכורה גביה ולתתה ביד מי שהוא דר בחצר בזה מודה הטו"ז דיכול לסלקו ומילתא בטעמא דהוי שניהם שוים דזה מחמת שהיתה שכורה גביה יש לו כח וזה ג"כ הואיל והוא מצרן בחצר. והגם דכתב הרמב"ם דליכא דדב"מ בשכירות היינו לענין המצרן יכול לסלקו לשוכר אבל עכ"פ המצרן יש לו זכות לענין אם בא בעל הקרקע להוציא מיד השוכר