פעמוני זהב חלק ב רז

ואח"ך כתב והש"ך כתב דהרב"י והמ"מ הסכימו דדוקא בטוען ברי עכ"ל ואני בעוני בראותי דברי הבאה"ט ודברי המגיה שבתוכו שכתוב בו אחר דברי הסמ"ע שכ"כ הטו"ז תמהתי. דהיאך יוצדקו דברי הטו"ז על דברי הסמ"ע הלא דברי הסמ"ע הם על תחלת הדין במקום שאין עדים וצריך לישבע בנק"ח ודברי הטו"ז הם על סוף דברי מר"ן ויכול להיות דהטו"ז לא ס"ל כדברי הסמ"ע ואין מדברי הטו"ז לא סייעתא ולא סתירא לדברי הסמ"ע ועל זה הוצרכתי לראות בדברי המגיד תנא אהיכא קאי. וראיתי דבריו בסוף פי"ד מה"ש שכתב וז"ל ואם היו שם עדים וכו' והרי הוא אינו יודע בודאי שלא לקח ממנו וכו' נראה דעת הרב שאע"פ שאין נשבעין שבועת הסת על טענת שמא כמ"ש בפ"א מהל' טו"ן כאן שהלוקח נוטל ממנו יכול להשביעו על הספק וכ"ש שרגלים לדבר שאין אדם לוקח שדה שוה מנה במאתיים ואפשר שעיקר הנוסחא והרי הוא אומר ואני יודע בודאי ויש לעי' בספרי' המדויקים ואין מכ"ז בגמ' עכ"ל וכראותי דברי הר' אלו גדלה תמיהתי על הש"ך דהא המגיד דבריו קאי על סוף דברי הרמב"ם שהם סיפא דדברי מר"ן כאן ובזה הוא דמצדד שם הרב המגיד אם הגירסא כהרמב"ם היא ואיני יודיע וממילא הוצרך המ"מ לומר דהגם דהרמב"ם ס"ל בפ"א מטו"ט דאין נשבעי' על טענת שמא הכא דיש רגלים יש לחלק. או דילמא הגירסא היא ואני יודע בודאי וממילא בטענת ספק דדיה אינו משביעו אפילו במקום שיש רגלים לדבר וכל זה הוא כסיפא דדברי הרמב"ם דקיימא בשבועת הסת אבל בריש דברי הרמב"ם היכא שאין עדים וטועין דקנה במנה ולא במאתים דנשבע בנק"ח שם לא כתב מזה הרב המגיד כלל מזה וא"ך דברי הטו"ז צדקו יחדו על דברי המ"מ אבל מ"ש הש"ך בשבועה דנק"ח דהמגיד ברור לו דאם המצרן טוען ספק לא ישבע ללוקח אלא דוקא בטוען ברי מזה לא מצאנו שום רמז בדברי המגיד

אלא כדי לתרץ על הש"ך הוא במה שכתב הרב"י שכתב וז"ל ומ"מ אינו נשבע שבועה אלא כשהלה טוען ודאי בהא קי"ל אין נשבעין על טענת ספק והכי דייק לשון הרמב"ם שכתב אם טוען המצרן שעשו קנונייא דמשמע דטענת ודאי היא ואע"ג שהרב המגיד בפי"ד גירסת ספריו מוכחת דכל כה"ג נשבעין על טענת שמא. גם הוא כתב שיש בספרים דמדויקים אם גורסים והרי אני יודע וכך היא גירסת ספרינו וכו' עכל"ה. הרי לפניך דהרב"י דמדקדוק דברי הרמב"ם יליף לא שאני ליה בין במקום שיש עדים דנשבע הסת ובין במקום דליכא עדים דנשבע בנק"ח ס"ל הרב"י דמדקדוק דברי הרמב"ם שכתב אם טוען המצרן וכו' ס"ל דבעינן דוקא טוען ברי בשניהם דשוים הם דלא אזלינן בתר אותו רגלים והדר הביא דברי הרב המגיד. והגם דדברי הרב המגיד לא קבע אותם אלא אסיפא דדינא בשבועת הסת ס"ל להרב"י דסברת המגיד אם מסופק הוא אם נשבעין על טענת ספק כשיש רגלים לדבר הוא בין על הרישא בין על הסיפא ואם ברור לו דאין נשבעין על הספק הוא בין על הרישא בין על הסיפא ומה שקבע המגיד דבריו על סיפא דהרמב"ם לא נתכוון לזה אם נשבע על הספק או לא אלא דבא לומר דיש חלופי גרסאות אם גורסין איני יודע יצא לנו דנשבעין על הספק והגם דקי"ל אין נשבעין על שמא תרץ כשיש רגלים שאני והדר אמר דגירסא אחרת מדויקת ואני יודע וכו' וא"ך יצא לנו מזה דאין נשבעין כלל אפי' יש קצת רגלים. זהו תכלית דברי הרב המגיד להשוותם עם דברי הרב"י וא"ך בזה צדקו יחדיו דברי הטו"ז ודברי הש"ך דלדברי הטו"ז ס"ל כפשטיה דדברי המגיד שהוא מסופק וכשיתברר לו ספיקו לא יהיה שאני ליה בין שבועת הסת לשבועת בנק"ח אלא אם נשבעין על הספק גם במקום נק"ח נשבעים הואיל ויש רגלים ואי אין נשבעין אין נשבעין אפילו במקום הסת ואפילו יש רגלים לדבר אכן הוא ס"ל דאפילו רב המגיד מסופק אנן פסקינן כמור"ם בס' ע"ה דפסק נשבעים מספק היכא שיש רגלים אכן הש"ך ס"ל בדעת המגיד דהגם דמתחילה צדד לומר נשבעים מספק הואיל וחזר וכתב דבספרים המדויקים כתוב ואני יודע בודאי וכו' כוונתו לומר דחזר לומר אין נשבעין מספק ובזה הוא דפליגי הטו"ז והש"ך דלסברת הש"ך המגיד ס"ל דנתברר לו הדין ולסברת הטו"ז הדבר עדיין ספק אצל הרב המגיד. אבל עכ"פ בין להש"ך ובין להטו"ז כולהו ס"ל דאין לחלק בין היכא דנשבע הסת להיכא דנשבע בנק"ח אלא אם משבעין מספק במקום דאיכא רגלים משבעין בכולהו ואי אין נשבעין אין נשבעין בכולהו אלא דהטו"ז קבע דבריו במקום שקבעם הרב המגיד והמגיד עצמו הוצרך לקובעם שם דשם הוא חלופי הגירסאות והש"ך קבעם ברישא דדינא הוא משום דברישא דדינא הוא שכתב הסמ"ע דבריו דנשבעין מספק ועל זה בא הוא בתחלת דברי מר"ן ואמר דמה שכתב כאן הסמ"ע דנשבע מספק הוא היפך הרב"י והמגיד וכו' ובזה ינוח וישקוט לנו מן הקושיות. אכן נשאר כנגדינו מה שכתב הבאה"ט אחר דברי הסמ"ע כתוב בהג"ה דכן כתב הטו"ז. זה קשה בעיני דהגם דבתחילה הדין שוים במקום דליכא עדים דאית ליה להסמ"ע דנשבעים מכח ספק הואיל ואיכא רגלים וגם הכי הטו"ז ס"ל כדאמרן דלא שאני לן עכ"פ יש להקשות דהא בסוף הדין ס"ל להסמ"ע דדוקא בברי כמ"ש מר"ן אבל מספק לא כמ"ש דלא מצינו הסת בספק וזה הוא הפך דברי הטו"ז דקבע דבריו בסוף דברי מר"ן וכתב דאפילו בספק נשבעים הסת כמ"ש מור"ם. על כן נראה לי דמה שכתוב באותה הג"ה שבאה"ט וכן כתב הטו"ז וכו' מילת וכן נכתבה שלא בדקדוק אלא צריך לגרוס וכתב הטו"ז ובזה יבא על נכון ג"כ דכתב באמצע דבריו דמתחילה כתב דברי הסמ"ע דס"ל דבמקום נק"ח נשבע על ספק ובמקום הסת דוקא בטוען ברי כדכתב מר"ן ואח"כ הביא דברי הטו"ז דממנו תלמד דס"ל בכולהו נשבע על הספק וא"כ פליג על הסמ"ע בחדא ומודה בחדא ואח"כ הביא דברי הש"ך דפליג על הסמ"ע בתרוויהו וס"ל דבתרוויהו בעינן טענת ברי ודו"ק היטב

ש"ע סי"א. היה לשדה הנמכר וכו' אפילו מי שאינו מצרן אלא בחלק קטן וכו' עיין בס' כר"ח דף פ"ד ששם כתוב ז"ל. מי שהיה שותף בקרקע וי"ל משכונא ע"ח השותפ' ורצה בע"ח הממושכן למכור חלקו לאחד מן השותפים בחצר כתב מהרש"ץ ז"ל דאם כבר קנאה האחר אין עדיפות לזה שיש לו שני מעלות שותפות ומשכונא לסלקו מיד. הרב מהר"י עייאש ז"ל בקונטריס מנהגי ארגיל בדיני מצרנות ואם באו כ"א