פעמוני זהב חלק ב רו

בזה דממנו מוכח דדוקא אם אמר כן קודם המכירה במה"ס צ"ל אבל אם תלה המכירה בזה וכגון שהתנא ואמר בתנאי שאינו מוכר לזה אלא אדעתא שיזכה בו הלוקח אבל אם בא המצרן לסלקו מכר זה אינו מכר ותחזור למרה קמא יע"ש

ועיין בס' זכו"ל ח"א חלק חומ"ש ובס' כר"ח ח"ב ובלקוטיו ויאמר יצחק ח"א שכולם הביאו תקין אחר שכתב מוהר"ח מודעי זלה"ה לבטל בו דדב"מ משם שו"ת מוהר"מ איסרלאס ז"ל אלא דסיים עליהם וצריך תלמוד למעשה יע"ש ועיין שם להרב זכור לאברהם שם משם מט"ש שכתב דאם יהיה באופן וכו' לכ"ע מהני. קחנו משם. גם יש תקון לבטל בו דדב"מ והוא אם יקנה הקרקע שלא באחריות כן למדתי מס' פת"ש סק"ה יע"ש וק"ל

ש"ע ס"ז. קנאה הלוקח וכו' צריך ליתן לו מאתים וכו' יש לדקדק דהואיל ולא היה נותנה לאחר בסך זה ולזה ויתר עמו א"כ הדר דינו להיות מחצה מכר ומחצה מתנה וא"ך קשה הרי פסק לקמן סי"א דמתנה לית בה דדב"מ ואולי דיש לחלק ולומ' דהאי דסי"ח מיירי בנותן כולה מתנה אבל הואיל ונקרא שם מכר עליו הגם שיש בו צד מתנה אית ביה דדב"מ. וחלוק זה נראה בעיני דהא מצאתי ראיתי בספרי הקודש ומכללם ספר זכור לאברהם אות מי"ם שכתב וז"ל מצאתי מכת"י הרב מוהר"ח מודעי ז"ל וז"ל תקון לבטל דין מצרנות בשטר מכר והתיקון הוא לכתוב שמכר לו בסך פלוני והמותר הוא נותן לו מתנה גמורה דכיון שכותב למותר שווין שטר מתנה לא יוכל בן המצר לסלקו ללוקח בסך קנייתו שיאמר לו תשלם לי גם המתנה כן למדתי משו"ת מהר"ם איסרלאס ז"ל עכל"ה. והנה דברי הרב אלו לענ"ד לא ירדתי לעומק דבריו דלכאורה דבריו סתראי דמעקרא משמע דאמר תקון לבטל דמשמע דכשיעשה תקון זה לא נשאר דין דב"מ והדר סיים דכשיבא המצרן לקחתה יאמר לו תשלם לי המתנה משמע דאם ירצה לשלם לו המותר של המתנה יכול לסלקו וא"כ לא נתבטל דינא דבר מצרא וא"כ היכן הוא התיקון. ואם כונתו של הרב לומר דיאמר לו תשלם המותר של המתנה בסך גדול ואזי ילך לו המצרן בפחי נפש זה לא יתכן דא"כ דברי הרב הם היפך דברי מר"ן בסעיף זה דס"ל דלא ישלם כי אם מאתיים משמע דא"צ לשלם יותר וא"כ ודאי דגם כוונת הרב היא שיאמר לו תשלם גם חלק המתנה וא"כ חלף הלך לו תקון של הרב הואיל ויכול לסלקו בדמי שוויה ואולי דלא היתה כוונת הרב בתיקון זה אלא כשיראה המצרן שצריך לשלם המותר ולעמוד לעשות השומא בדיינא ודיינא יתייאש וילך לו. איך שיהיה נקטינן מכאן מדברי הרב הנז' דאפילו אם יהיה כתוב בשטר כו"ך מכר והשאר מתנה עכ"ז יכול לסלקו המצרן על ידי שישלם לו חלק המתנה וא"כ מכ"ש בפסק דסעיף זה דמכר לו סתם במנה אלא אמרינן דזה לבד מכר לו במנה ולאחר צריך לשלם מאתיים פשוט דיש בו דדב"מ

גם יש לתרץ ולומר דהתם בסי"ח אפילו במתנה עצמה הרי פסק שם דאם היתה באחריות יש בה דדב"מ וא"ך גם כאן הואיל והוא מכר וסתמו הוא באחריות ואפילו אינה כתובה אמרינן אחריות ט"ס ודאי דיש בו דדב"מ ולפי תירוץ זה האחרון דאם היה המכר שלא באחריות אין בו דין דבר מצרא וכמו שבא הדבר מפורש בס' פת"ש סימן זה סק"ה יעו"ש ודו"ק

ש"ע ס"ח. אם מכרה לו בהמתנא וכו' עיין בס' מאמר קדישין דאם מעמד לו המצרן ערב אמוד יכול לסלק ללוקח יע"ש. ואם נותן לו משכון שיהיה בטוח לפורעו לזמן עיין בס' פתחי תשובה משם הרב חוות יאיר זלה"ה דלא מהני וכן דעת הרב ערך השולחן ע"ע ובודאי דגם לדידהו ערב עדיף ודו"ק

ש"ע סעיף יו"ד. המוכר על תנאי וכו' מדברי מרן אלו יש לדון במי שמכר קרקע בהטבה אין בעל המצר יכול לסלקו מידו עד שיוחלט וכן פסק הרב מש"ה אות הטבה והגם דהרב מוהרי"ע זלה"ה בדיני מצרנות כתב דמנהג ארגיל לא כן הוא עיין להרב מוהר"י ן' נאיום זלה"ה שכתב דחזרו בהם וחזרו לדון כסברת הרב גינ"ת וורדי"ם דאין דינם דינא דב"מ עד שיוחלט המכר כדין מוכר על תנאי יע"ש וק"ל

ש"ע ט' ראיתי מ"ש כאן הסמ"ע סקט"ו והש"ך והטו"ז והבאה"ט והוקשו דבריהם בעיני דהנה הסמ"ע בס"ק ט"ו כ' דלכאו' נראה דגם ברישא כשאין עדים מיירי שטען המצרן בודאי ואחר כך סיים בדבריו מיהו אין זה מוכרח וכו' דכוונתו לומר דברישא אפילו אינו טוען ודאי כמו שתראה בדבריו יע"ש. וראיתי להש"ך סק"ח שכתב וז"ל והוא יודע ודאי וכו' עיין הסמ"ע סקט"ו עד אין זה מוכרח והב"י והרב המגיד הסכימו דדוקא בטענת ברי משביעו וכן נראה עכ"ל. הנה מלשונו זה נראה דבא לחלוק על הסמ"ע ולומר דברישא דדינא שאין עדים ג"ך בעינן שיטענו בברי ולא כמ"ש הסמ"ע בסוף דבריו דאינו מוכרח זהו כוונת הש"ך והנה ג"ך ראיתי להטו"ז שכתב וז"ל והנה יודיע בודאי וכו' המגי"ד המשנ"ה נסתפק כאן אם משביעין אותו על הספק כיון שיש רגלים לדבר וכן נראה עקר דכבר פסק רמ"א כן בסע"ה ס"ג בכל מקום שיש רגלים לדבר עכ"ל והנה בראותו דברי הש"ך אלו עם דברי הטו"ז לא הוקשו בעיני דבריהם דהש"ך כתב דהר"ב המגי"ד מפשט פשיטא ליה דבעינן שיטעון ודאי והרב טו"ז כתב דהרב המגי"ד מספיקא ליה דעל זה הייתי משיב ואומר דהש"ך דבריו אמורים על תחלת הדין דכתב מר"ן היכא שאין עדים דצריך לישבע שבועה בנק"ח וליטול בזה הוא דברור לו להרב המ"מ דצריך לטעון עליו ברי ואזי ישבע בנק"ח אבל הטו"ז קאי אסוף דינא דהיינו כשיש עדים ואזי צריך לפורעו תחלה והדר משביעו הסת בזה איכא למימר הוא דנפל לו הספק אם ישבע הסת על טענת ספק הואיל ויש רגלים לדבר ואתי שפיר דברינו זה ממה שסיים הטו"ז בדבריו וכתב וכך הוא הדין הואיל ופסק מור"ם בס' ע"ה דישבע ע"י רגלים לדבר והתם בשבועת הסת מיירי אלא ודאי גם כאן אסוף הדין קאי דמיירי בשבועת הסת וכל זה ברור דהא הש"ך ציין דבריו על תחילת הסעיף על דברי הסמ"ע והטו"ז ציין דבריו על סוף הסעיף דמיירי בהסת

אלא דראיתי להבאה"ט בסקט"ו שהביא דברי הסמ"ע כדרכו והביא משמו דתחלת הסעיף מיירי אפי' טוען ספק ואחד שכתב דברי הסמ"ע אלו סיים שם בהגה וז"ל וכ"כ הטו"ז וז"ל המ"מ נסתפק והדין הוא כך וכו'