פעמוני זהב חלק ב קפד

ש"ע ס"ב. אחד מהשותפין וכו' שהביא לביתו אנשי בית אחרת וכו' חקרתי אחר לשון זה והוא מהרמב"ם ז"ל וכתב עליו הרב המגיד שהוא דעת עצמו ואני בעוניי הוקשה לי למה הרמב"ם לא נקט ברישא דדבריו כמו שנקט בסוף דבריו והו"ל למימר הכי אחד מהשותפין בחצר שהביא קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד וכו' וכמ"ש בסיף דבריו ועל זה רציתי לדקדק מזה דלגבי השותפין הואיל והעכוב הוא מפני שמרבה עליו הדרך איכא למימר דיכול לעכב אפילו אם ירצה להביאם עמו דרך עראי דהיינו יום או יומים לכך לא נקט לשכון לא כן במשכיר בית דהקפידה היא על הבית שלא תהרס ודאי כל שלא הביא אותם לדור בקבע אין קפידא זהו מה שנראה לי לדקדק משנוי הלשון אך מלשון הסמ"ע כאן סק"ז נראה דגם ברישא דדברי הרמב"ם ומר"ן כאן הם איירי דוקא בדירת קבע כמו סיפא דדבריו יעו"ע על כן צל"ע למה שנה הרמב"ם לשונו ודוק

שם במורם אע"פ שחולק ביתו לדיורין ויש להם בית הכסא אחד לא יכול השני למימר הם ממלאים לי בית הכסא עכל"ה לכאורה נראה מכאן דמור"ם ס"ל דהוצאות הזבל של חצר ובית הכסא הוא לפי הבתים דאל"כ אלא הוא לפי הנפשות א"כ מה טענה זו טוען השותף ואומר שהם ממלאים לו הבה"כ הרי ישיב אמריו לו דאם נתמלא עתדים לשלם לפי הנפשות אלא ודאי לפי הבתים משלמים וא"כ יש לתמוה על הש"ך בסו"ס קע"ב שהניח הוצאת הזבלים בצ"ע לדינא אלא דנראה דיש לצדד ולומר דכוונת מור"ם כאן דהשותף אומר הרי הם ממלאים לו בית הכסא וצריך אני בכל עת לפנות אותה וגם יכול לומר הגם שיהיה התשלומין לפי הנפשות עכ"פ אין רצוני לירד עמכם לחשבון ולדינא ודיינא וא"כ אין מהנה זאת הוכחה אכן מדברי הסמ"ע שם בס' קע"ב סק"מ בין לפירוש שמפרש הזבל היא הוצאת הזבלים לנקות החצר בין לפי פירוש שמפרש הזבל הוא לחלוקת הזבל שנעשה אשפה לכל הפירושים משמע דהזבל הוא לפי הפתחים דהא לית ליה חלוק אלא בדבר שגובים אותו לפי הנפשות איך תהיה חלוקת זבלו וכדומה אבל הזבל שעושים בחצר הולך אחר הפתחים ובה"ך בכלל הוצאת זבלים ונקוי החצר הוא ודו"ק

בש"ע ס"ה. אחד מהשותפים וכו' והיו לו שני דלתות וכו' ובאם היה לו דלת אחד גדול ורצה לעשות ממנו שנים הגם שיש בו טבותא דבפותח אחד לעולם יהיה פתוח כולו ובשנים יסתום אחד ויפתח אחד עכ"פ נראה דיכול לעכב דיאמר לו דעכ"פ בעת שאתה מוכרח לסוגרו יהיה כולו סגור אבל עתה שהם שנים תסגור אחד ותפתח אחד דומייא דכתב בס"ד דאם היה הפתח גדול לא יעשינו שנים וכו' ויהיב שם הסמ"ע הטעם בסקט"ו יעו"ש

ש"ע ס"ו. מי שבא לפתוח חלון וכו' ואם רצה לפתוח ולעשות לו תקון שלא יהיה הזיק לחבירו עיין גוא"ל סק"ה ובמשכנות הרועים מערכת חי"ת אות ס"ה ובכר"ח סמ"ה ובפתחי תשובה סימן זה סק"ט ועיין בבאה"ט סינ"ה סקמ"ח ודו"ק ובס' זכו"ל אות ח' ואות נ' יעו"ש

ש"ע סי"ב. וכן מי שהיתה לו וכו' או שסתמה ושתק בעל החלון וכו' פשוט דבזה אפי' לא הרס הפיצימין ודאי מחל ושוב אין יכול לפותחו דכן מוכח מדברי ההג"ה דלא הזכיר חלוק נתיצת הפיצימין אלא אם סתם בידו דוקא ופשוט הוא וכן בא בפשיטות בדברי הסמ"ע סקס"ב סקי"ד וק"ל

ש"ע סי"ח. ראובן יש לו בית אצל כותי וכו' כדין ישראל עם ישראל וכו' הנה מדברי הסמ"ע סקמ"ה שהקשה דין סעיף זה עם סי"ט שם פירש דינא דסי"ח בגג שאין בו הזיק ראיה איירי יע"ש וכן פירשו הרב באה"ט סק"ל וסק"מ דבסי"ח איירי במקום דליכא הזיק ראיה איירי יע"ש ועל זה עמד הספק לנגדי מה יעשה ישראל בפסקי מר"ן הללו דמחזו סתראי. דבסי"ו הביא דברי הראש דבפותח חלון לחורבת חבירו אי לגג של רעפים מקום שאין בו הזיק ראיה לא החזיק ויכול אח"כ לומר לו סתום חלונך ואפילו אח"כ הביא דברי הרשב"א ושאר פוסקים דס"ל דיכול לעכב עליו לכתחילה דלא יפתח לחורבה וגג של רעפים עכ"ז סיים על דבריהם וכתב ומיהו הרמב"ן כתב שנ"ל שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין ע"כ נמצינו למדין משם דדעתו לומר דאפילו תפסינן כסברת הרשב"א וכו' עכ"ז לא עלתה לו חזקה ובכל עת וזמן שירצה יאמר לו סתום וא"כ היאך יוצדק עם מה שכתב בסעיף זה דאסור לסתום כדין ישראל עם ישראל וכו' דמשמע מזה דבישראל עם ישראל החזק וזה הוא הפך מה שפסק משם הרמב"ן

ולענין עקר הדין היאך לדיינוה דייני אם כסברת הרמב"ן המובאה בסי"ו או כסברת הגאון דפסק בסי"ח. ובודאי כסברת הגאון נקטינן דלא מלבד דהרואה שם בב"י שהביא סברת כמה פוסקים החולקים על הרא"ש דס"ל דהפותח חלונו על חורבת חבירו או על גג של רעפים לא החזיק על זה שם בב"י הרבה להביא סברות דחולקים ובפרט הריב"ש שדחה דברי הרא"ש בטוב טו"ד ולבסוף העלה הרב"י דאין לתפוס כהרא"ש אלא כהחולקים שהיא דעת הריב"ש וא"כ בודאי בכאן בסי"ח שהביא סתם ובא לפסוק כסברת הגאון דממנו מוכח דהגאון ס"ל כדעת הריב"ש מדכתב בדבריו זל"ה דאסור לסתום כדין ישראל עם ישראל הרי מורה באצבע דאפילו במקום שאין הזיק ראיה ישראל עם ישראל החזיק כדעת הריב"ש כמ"ש ודאי וא"כ הואיל והכריע בב"י כדעת הריב"ש וחזר עוד בקצר כאן בסי"ח פסק באחרונה לסברת הגאון המורה שהיא כדעת הריב"ש ודאי דכמשנה בתרא אזלינן כמו דקי"ל ע"פ הכללים וא"כ הואיל ולבסוף כתב סברת הגאון שהוא הפך דברי רמב"ן כנז"ל הכי נקטינן. וכן ראיתי להרב מוהרר"י עייאש ז"ל בס' בני יהודה ס"ץ שכתב ליישב מה דקשה לסמ"ע מסי"ח לסי"ט דכתב ליישב וז"ל דהך דסי"ט לאו טעמא דבא מכח עכו"מ אלא מטעם דלא היה לישראל בעל החלון חזקה בפתיחת החלון משום דבעכו"ם אינו יכול למחות בו כי כן הוא בדיניהם ומשום זה לא החזיק שהרי אפילו בישראל עם ישראל אם היה החלון באופן שאין לו חזקה יכול בעל החצר לסתום חלונו של חבירו כגון פותח חלון לחורבת חבירו לדעת הרא"ש יע"ש והיינו בדאיכא הזיק ראיה דאי ליכא הזיק ראיה כגון פותח חלון על גג של רעפים דבהכי איירי הא דסי"ח דקי"ל בישראל עם ישראל יש