פעמוני זהב חלק א צז

וכתב דטעמא דידיה הוא משום דסתם אדר במעוברת הוא אדר שני יעו"ש וכן דעת הש"ך שם וכן כתב הלבו"ש בפשיטות גם הוא א"כ ודאי אין לחלק לדעת הרמב"ם כלל

אלא דמה שנלע"ד הוא דהגם דלדעת הרא"ש והרמב"ם לית ליהו שום חלוק כלל בין ממון לנדרים ולדעת הרא"ש דפסיק כר"י סתם אדר הוא אדר ראשון בין בין ולדעת הרמב"ם הוא כל היכא דידע שהשנה מעוברת הוא אדר שני בין בנדרים בין בשבועות עכ"פ לדעת מר"ן ז"ל איפשר דבחר לו דרך כדעת הרא"ש דסתם אדר בין ידע שהשנה מעוברת או לא סתם אדר הוא אדר ראשון ולכך שם ביור"ד נקט סברת הרא"ש בריש דבריו בסתמא ובכאן בחומ"ש סמ"ג חזר וסתם כאן כדעת הרא"ש וא"כ בדין הוא דהכי נקטינן דסתם אדר הוא אדר ראשון הן משום דסתם שם כדעת הרא"ש הן מצד דכאן בחו"מ חזר וסתם כהרא"ש ולא חס לסברת הרמב"ם להביאה ודאי דהכי נקטינן דהואיל וחזר כאן וסתם כדעת הרא"ש אנן בתר משנה בתרא אזלינן והוא מה שפסק כאן בחומ"ש שהוא משנה בתרא אחר סדר יור"ד. גם יש לומר דודאי שם ג"כ ביור"ד דעתיה הוא כסתמו דסתם כהרא"ש ולא הביא שם דעת הרמב"ם אלא שם דוקא. לומר לך דבדבר איסור יש לחוש לדברי הרמב"ם משום איסורא דנדרים שהוא איסור דאורייתא וכמו שהכריע שם הש"ך לפסוק כדעת הרמב"ם שם משום חומרא דנדרים יעו"ש א"כ לפי זה אין כאן שום קושייא על מר"ן למה לא כתב בחומ"ש סמ"ג דעת הרמב"ם דמקשה הש"ך שם דמר"ן ודאי דעתו לפסוק כהרא"ש דסתם אדר הוא אדר ראשון ולא כתב שם מר"ן דעת הרמב"ם אלא לומר דראוי האדם לחוש לסברתו משום איסור תורה

א"כ נקטינן מכאן דמי שנתחייב לחבירו לפורעו באדר סתם אפילו לא יהיה הדבר בשבועה עכ"ז חייב לפורעו באדר ראשון דכן דעת מר"ן דאדר סתם הוא אדר ראשון ומכ"ש אם היה בשבועה

ואם נתחייב לחבירו לפורעו לסוף אדר בזה לא נחלקו לא הרא"ש ולא הרמב"ם וכ"ע ס"ל עד סוף אדר שני משום דשני אדרים כחד ירחא חשיבי כ"ך שם הטו"ז משם הרב"ח והש"ך שם יעו"ש

ואם כתב עד עשרים יום באדר גם הוא נדון עד עשרים באדר ראשון ואם כתב עד חצי אדר היינו ג"כ עד חצי אדר ראשון ולא עד סוף אדר ראשון דהוי מחצה דשני אדרים יעו"ש בטו"ז וש"ך מילתא בטעמא

ואם אמר עד חנוכה ראיתי להטו"ז ז"ל בס' זה שנשאל בזה וכתב עד יום אחרון של חנוכה משום דהוי כיום אחד דר"ח דמשלם בסופו וגם חנוכה כולה כחד חשיבא יעו"ש וראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן שכתב סקכ"ג וז"ל ולי נראה מלשון הש"ך דלא כהטו"ז שהקשה אפי' בלי ספק דאורייתא דינא הכי משום דקרי ליה ריש ירחא ומתרץ מ"מ יש לומר דכשאומר בר"ח כוונתו ליום שני דר"ח דשניהם כיומא אריכתא לכך צריך לטעמא דספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ בחנוכה דאינם כיומא אריכתא צריך בתחילתו ואף לדעת הטו"ז לענין לצאת ידי שמים בשבועתו צריך לשלם מתחילת חנוכה וכ"ך בתשובת הריב"ש סי' קצ"ה אימתי שיכול לקיים השבועה יקיימנה ולא יאמר עדיין יש לי זמן ויתרשל בדבר זה שמא לא יוכל לקיים או ימות ח"ו וכ"ך הר"ן מי שנתחייב לחבירו בשבועה ליתן לו מעות ביום פלוני ונזכר בעוד היום גדול לא יאמר עדיין היום גדול ויש לי לקיימה שמא יעבור היום עכ"ל

ואני הדל באלפי אמינא דאחר המח"ר ממעלתו נלע"ד דבריו לא שרירין בזה דלדעתי גם הש"ך אזיל ומודה לסברת הטו"ז דהרי טעמו דהש"ך דכתב אפילו מדינא חייב לשלם וכו' טעמו הוא משום דנתחייב לפורעו בריש ירחא א"כ יום ראשון הואיל וקרו ליה ריש ירחא חייב ומשום דגם יום השני נמי קרו ליה ריש ירחא הוכרח הרשב"א לטעמא דספיקא אבל בנדון הטו"ז הוא במי שנשבע לשלם לו בחנוכה וא"כ ודאי עד יום אחרון קרויה חנוכה ומהיכא יש לנו להסתפק ולומר דילמא לפורעו ביום ראשון נשבע דזה לא יתכן דבשלמא התם הואיל ואמר בראש חדש והימים מחולקין דיום ראשון צריך לתשלום שבט ויום שני שייך לחדש הבא ומספיקא דלא ידעינן על איזה ראש נשבע אם על יום הקרוי ראש השייך לשבט או על ראש השייך לאדר בזה מספקא לאיזה נתכוון חייב לשלם יום ראשון אבל בחנוכה הואיל ולא כתב איזה לשון שיש לספוקי בו אלא כתב לחנוכה כל זמן שעדיין חנוכה הוא זמן אחד והוי כיום ראש חדש ניסן דפורע אפילו בסוף היום וכדכתב הרשב"א והביאו הסמ"ע והטו"ז ואדרבא לענד"ן דיש לדקדק מדברי הש"ך כדעת הטו"ז דהא סיים בדבריו וכתב וז"ל אבל מ"מ י"ל דכשאומר בר"ח כוונתו ליום ב' דר"ח דשניהם כיומא אריכתא דמי דהא שניהם ר"ח הם לכך צריך לטעמא דספיקא דאורייתא ע"כ. מלשון זה מוכח דטעמו הוא דרצה לחייב מן הדין ביום ראשון הואיל וכתב ליה בריש ירחא ובני אדם קורין ליום ראשון ריש ירחא ולזה סיים הואיל וגם יום השני קרוי ריש ירחא חשיבי כיומא אריכתא ועל זה הוצרך וכו' הרי מלשון זה דכתב הואיל ויום השני עצמו קרוי ריש ירחא מוכח דהואיל ויום השני קרוי כשם יום הראשון יוכל הוא לדחותו עד יום השני דחשבינן ליהו כחד יומא אבל אי לא הוה חשבינן ליה כחד יומא הוה חייב ביום הראשון דאי לא חשבת ליהו כחד יומא א"כ הוי יום ראשון הוא ריש ירחא ויום השני לאו ריש ירחא הוא אפילו קרו ליה הכי וא"כ הואיל ונתחייב לו לפורעו ביום שהוא ריש ירחא חייב לפורעו ביום ראשון דר"ח ולכך הוצרך לטעמא דחשיבי כחד יומא וכולו הוי ראש ירחא אבל בחנוכה בין אי חשבת ליה כחד יומא בין אם נחשוב ליה לימים מופרדים כל יום לבדו הרי לא יש כאן שום בירור על איזה יום נתחייב ומפרשינן דשבועתו היתה לפורעו בחנוכה היינו כל זמן שחנוכה נדלקת דהיינו אפילו עד יום אחרון ואפילו נשבע לכך בודאי הואיל ולא יחד לו איזה יום הכוונה היא כל זמן שהימים קרוים חנוכה אפילו לא יפרענו אלא לבסוף קיים שבועתו ותו לא מידי

גם מה שהקשה הרב מאמ"ר קדישי"ן דלדעת הטו"ז הרי חייב לצאת ידי שמים ולפרוע ביום ראשון לקיים שבועתו כההיא דהריב"ש והר"ן שהביא. אחר המח"ר דשאני התם דאיירי שהגיע יום הזמן אלא שאם היה רצונו לאחר הפירעון עד עת ערב בזה הוא