פעמוני זהב חלק א צו

לעשותו אה הוא מחוייב לעשותו מחמת השבועה או לא יעו"ש חלוקי דינים

ועיין להרב משנ"ה למל"ך במי שנשבע לפרוע לחבירו מאתים ביום פלוני ובאותו יום של הזמן נאנס ולא נזדמן לו כי אם מנה אם חייב לתת המנה או אין צריך לתת לו אפילו המנה עיין זה במל"ם פ"ה מהלכות שבועות הלכה כ' יעו"ש

ומי שקבל עליו בקנין לעשות איזה דבר ביום פלוני ואותו יום נאנס עיין דינו בס' כ"א סק"ד ועיין שם במאמ"ר קדישי"ן ועיין סמ"ע סי' רכ"ז סקי"ז ובבאה"ט שם משם הטו"ז ובמשכנו"ת הרועי"ם מערכת א' סל"ג ועיין בש"ך סנ"ה סק"א איזה מיקרי אונס וק"ל

ש"ע ס"ז. הנשבע לפרוע לחבירו ואירע אותו יום בשבת חייב לפורעו קודם וכו' נלע"ד דמר"ן מיירי בתובעו המלוה בע"ש ואומר לו תפריעני היום הואיל ויום מחר שהוא יום הזמן אירע בשבת על זה חייבוהו דהוי כאלו תבעו בזמנו אבל אם לא תבעו בע"ש היאך יחייבוהו ליתן משכון בשבת הרי מסתמא המלוה לא יתבע ללוה ביום השבת וא"כ הואיל ואינו תובעו הרי לא עבר וכמ"ש הסמ"ע סקי"ח משם הרב תרומ"ת הדש"ן וגם הש"ך משם הרשב"א ועדיפא מזה הוא הב"ח שכתב דגם הרא"ש עצמו מריה דהאי דינא ס"ל הכי דבעינן עד שיתבע אותו המלוה הלאו הכי אינו עובר אלא ודאי בתובעו ע"ש איירי כאן אחרי זאת ראיתי להטו"ז בסק"ו שהקשה על הסמ"ע מסעיף זה כמ"ש וחלק עליו יעו"ש ואני הדל נלע"ד כמ"ש ליישב על דברי הב"ח והסמ"ע והש"ך וכו' גם יש לי לחלק ולומר דשאני מי שאינו תובע את חבירו שאינו עובר הואיל והוה בידו לתבוע ולא תבעו הוי כאלו מחל לו אבל בכאן שהמלוה הוא אנוס מכח דאיסור שבת הוא דרביע עליה לא מיקרי מחילה ולכך צריך לפורעו ע"ש או יתן לו משכון ודו"ק. ועיין להרב בעל משכנו"ת הרועי"ם מערכת שי"ן אות נ"א כמה האריך הרחיב על דין זה של הש"ע ולבסוף העלה דמדברי הש"ע לא נזוע יעו"ש

ש"ך סקכ"ד. פטור וליתן לאשתו ולבניו דהמלוה אינו צריך וכו' ולפ"ז באשה הנושאת וכו' דברי הש"ך אלו איירי באם באתה אשת המלוה לתבוע ללוה ביום הזמן איירי ואפילו הכי פטור הואיל ולא נפטר וכו' ואם היא נו"ן תוך הבית חייב למ"ד נפטר ובבאה לתבוע דאל"ך הרי תפוק לדעת הש"ך אפילו הוא בעיר אם בא לתבוע ס"ל דאין עליו חיוב שבועה כמש"ל סקי"ט ולקמן סקכ"ו ופשוט ודו"ק

טו"ז. ראיתי להטו"ז שנשאל במי שנתחייב לחבירו לפרוע לו ביום פלוני עשרה זהובים ואם לא יפרע לו באותו יום יפרע קנס כו"ך והגיע הזמן ולא פרע כי אם קצת מן החוב והשיב הרב הנ"ז דיש לחלק דאם היה כתוב בשטר בלשון זה שנתחייב לפרוע עשרה זהובים ליום פלוני ואם לא יפרענו יתן קנס הדין הוא שצריך לנכות לו לפי השיעור שפרע לו אבל אם היה כתוב שבועה שאפרע לך מנה ביום פלוני ואם אעבור אפרע לך קנס אזי אין צריך לנכות לו כלל יעו"ש ומדבריו אלו למדתי אני עני מה יעשה ישראל במעשים שבאים לפנינו בשטרות מדי יום יום שמתחייב ראובן לשמעון במנה לזמן פלוני ולבסוף כותבים בזה"ל שנתחסד המלוה עם הלוה שאם יפרענו לזמן פלוני אזי מחל לו בסך פלוני הלאו הכי החוב בתוקפו עומד מה יהיה דינו ג"כ אם פרע לו מהסך של חיוב כי אם מחצה או שליש דודאי מדברי הטו"ז אלו נלמד לנדו"ד דדיינין ליה שלא נתחסד עמו אלא אם יפרע לו הכל דהא לשון השטר הוא ונתחסד המלוה עם הלוה שאם יפרענו ימחול לו דודאי שאם יפרענו הכוונה היא שאם יפרענו במושלם כמו דמפרשינן ההיא דאם לא יפרענו דכתב הטו"ז היינו אם לא יפרענו כלל אזי יתן לו הקנס כולו אבל אם יפרע מקצת לא צריך ליתן אלא לפי מה שעדיין לא פרע אם כן פשוט דגם כאן הכי נימא ודמייא האי נמי לההיא ד"ס ס' ס"ג דמי שקבל לזון וכו' שנסתייע ממנה הטו"ז יעו"ש וממנו יש ללמוד לנדו"ד נמי אם כתב בזה"ל אם יפרענו לזמן פלוני מחל לו ואם לא יפרענו החיוב בתוקפו עומד הכוונה אם יפרענו כולו ואם לא יפרענו היינו ג"כ אם לא יפרענו שהוא דרך שלילה דכתב הטו"ז דהיינו לא יפרענו כלל לא מחל לו בהסך כולו אלא לפי הערך וכפירוש הטו"ז ודו"ק

אחרי זאת ראיתי ג"כ בס' צרו"ר החיי"ם דף ק"א ע"ב שכתב וז"ל מי שנשבע לחבירו לפרוע לו חובו לזמן פלוני ואם לאו יתן קנס לצדקה כו"ך ובהגיע הזמן לא פרע כי אם מקצת החוב אין צריך לשלם כל הקנס אלא לפי ערך שהפחית מלשלם לק"ט הקמ"ח ביור"ד דף ס"ט מהרש"א זלה"ה ע"כ וק"ל

ש"ע ס"ט. הנשבע לפרוע בר"ח אדר חייב לפרוע ביום ר"ח הראשון עכ"ל ומי שנשבע לחבירו לשלם לו לר"ח אדר ואותה שנה מעוברת היתה ראיתי למר"ן ביור"ד הלכות נדרים סר"ך ס"ח שכתב וז"ל אמר עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני ולהרמב"ם אם ידוע שהשנה מעוברת ואמר עד ר"ח אדר אסור עד ר"ח אדר שני עכ"ל והנה לענין דינא לכשאני אומר דנקטינן כסתמא דמר"ן שם דאמר עד ר"ח אדר ראשון ולא כדעת הרמב"ם מדסתם כאן מר"ן בחו"מ סמ"ג סכ"ג כדעת החולקים על הרמב"ם דכתב שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת אחד כתוב אדר סתם ואחד כתוב בו אדר שני ואין ללוה נכסים נותנים למי שכתוב בו אדר סתם עכ"ל וא"כ הואיל ומר"ן סתם כאן כדעת האומרים דאדר סתם הוא אדר ראשון ולא הביא דעת הרמב"ם ואם הביא דעת הרמב"ם הייתי אומר דדוקא התם הוא דהחמיר הרמב"ם משום חומרא דנדרים אבל בשאר שטרות אמרינן סתם אדר הוא אדר ראשון ובזה הייתי אומר דגם בשטרות אם היה בשבועה שישלם לאדר סתם משום חומרא דשבועה אמרינן דחייב לשלם באדר ראשון אפילו לדעת הרמב"ם והיכא שהיה החיוב בלי שבועה נקטינן כדעת החולקים על הרמב"ם ופסקו כר"י דס"ל אדר סתם היינו אדר ראשון אפילו לגבי נדרים מכ"ש לענין ממון אלא דלפי האמת אין לחלק בזה כלל דאם האמת הוא דבשאר שטרות ס"ל להרמב"ם גם דנקטינן כר"י דסתם אדר הוא אדר ראשון לא הוה ליה לפסוק בנדרים לחומרא דהרי גם בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם כדפסק מר"ן ביור"ד סימן רי"ז ורי"ח יעו"ש וכן ראיתי להרב טו"ז דלא מחלק כלל בדעת הרמב"ם