פעמוני זהב חלק א צב

משכון וראה דנשבע ונוטל היינו באומר המלוה סלע הלויתך עליו והלה אומר מעולם לא הלויתני עליו אלא פיקדון הוא בידך בזה ודאי הדין הוא הואיל ויש עדי משכון שנתמשכן אלא שאינם יודעים בכמה נתמשכן הגם שאין לו מיגו דלהד"מ או לקוח וגם ליכא מיגו דהחזרתי עכ"ז ישבע המלוה ויטול בנק"ח כמ"ש הרמב"ם הואיל ואינו נשבע על גופו של משכון אלא על הממון שלוקח יעו"ע ובזה אתי שפיר

או יש לפרש באופן אחר שאפילו במקום דיש עדים וראה דליכא שום מיגו עכ"ז נשבע המלוה והוא כגון שהמלוה אומר סלע הלויתך והלוה טוען ספק ואינו יודע כתם נושא בו הדין הוא שיטול בשבועה כמ"ש הש"ך עצמו לעיל סקס"ז משם רי"ו נתיב יו"ד ח"ו יעויין לעיל ובזה ינוח לנו דבנדון כעין זה מיירי הש"ך וקאמר הואיל ואם יטעון הלה ספק או יאמר פקדון הוא ויש שהוא משכון ויש עדי ראה ג"כ דאין למלוה מיגו דאז מחויב המלוה לישבע בנק"ח א"כ גם עמה דיש לו מיגו ודינו הוא לישבע וליטול ודאי דהדין הוא דצריך נק"ח מטעם הואיל ועל הממון הוא טוען ולא על החפץ ודו"ק

ועיין במל"ם מה שיישב על דברי הרמב"ם בקושייא הנז' אך יישובו לא יוצדק לדעת הש"ך לפי מ"ש הש"ך כאן סקפ"ו יעו"ש דכתב דאפילו יש עדים שבא לידו בתורת שאלה יכול לומר החזרתי וכו' ע"ש

במור"ם סי"ח. והא דאדם יכול לטעון לקוח הוא בידי או הלויתני היינו דוקא שהחפץ תחת ידו וכו' עיין להרב פח"ד יצח"ק לאמפרונטי זלה"ה אות בעל הלוה מנה על המשכון וכו' ואות בעל יכול לתפוס בשביל אשתו דמשם באירא דאפילו ראובן שהלוה על משכון וכשבא הלוה לפדותו אמרה לו אשתו שגם היא הלויתה להלוה הזה מנה אחר והוא כופר אינה נאמנות ואפילו מהה אשתו שהבעל יורש אפילו הכי אינו נאמן במיגו כיון שהיא אינו יודע יעו"ש באותיות הנז' כול מילתא בטעמא ודו"ק ועיין במר"ן לקמן סעיף ט"ל יעו"ש

ש"ך ס"ק ק"א. וי"א שהדין וכו' כתב בספר גדו"ת וכו' ולה נהירא וכו' הרואה יתמה איך פי צדיק הרב גדו"ת וצאו דברים אלו מפיו דאפילו מלוה מודה שהוא חייב מאה והמשכון שוה יאמר שחייב המלוה לקחת חמשים ולהחזיר המשכון דבר פשוט הוא שאינו מה"ד שיקח המשכון וזה יאבד מעותיו הואיל ואומר דלדידיה שוה ועוד היאך יוצדק הרי המלוה יכול לומר לו אקח זה החמשים שיש בידך וגם המשכון אקח אותו בשוויו או אמכרנו בסד תשלום החוב על כן אי לא מסתפינא אמינא דנדו"ד של הרב גדו"ת הכי הוא שהלוה מודה שחייב הוא מנה אך אין בידו מה לפרוע לא מנה ולא חמשים אלא פשפש ומצא שיקנה ממנו המשכון בסך חמשים ועל זה בא אצל המלוה לומר שיקח חמשים בעד המשכון מאת זה שרוצה לקחת אותו פן ואולי לזמן אחר חשש הלוה דילמא לא ימצא מי שיקנה אותו בזה הסך או דילמא יהיה נאנס מיד המלוה על כן ימצוהו רעיוניו למוכרן עתה ויקח המלוה דמיו והשאר ישאר עליו במלוה עד אשר תשיג ידו על זה בא הרב גדו"ת לומר דהטו"ר יסבר בזה דהלוה יכול לכוף למלוה דבשלמא היכא דיש הכחשה בין הלוה והמלוה ואינו שוה חצי דמיו בזה ס"ל להטו"ר כהי"א דהדין עם המלוה הואיל ויכול לומר לדידי חזה לי וכו' והלוה אין לו פסידא דהא אם היה הדין עם הלוה היה צריך לקחתו מיד המלוה בכרי דמיו ואין לו ריוח על כן סבר הטו"ר דיכול המלוה לעכבו ולקחת אותו לעצמו הואיל ואומר לדידי שוב אבל בנדו"ד של הרב גדולת שאין המלוה רוצה לקחת אותו לחלוטין אלא יהיה מונח עד שתשיג יד הלוה ולתת לו כל המנה כולו בזה סבר הטו"ר דכופים למלוה שיקח הדמים מיד מי שרוצה לקחתה ולנכות אותם מן ההלואה והשאר ישאר עליו בחוב דבזה כופין על מדת סדום הואיל ויש ריוח ללוה ואין פסידא למלוה ובזה סרה תלונת הש"ך עליו ודבריו ברור מללו ודו"ק

ש"ך סקי"ד. לא קנה דדחוי קא מדחי ליה וכו' ובאמת צ"ע בדין זה וכו' עיין להרב מ"ק בס' קפ"ג מ"ש על דברי הש"ך והסמ"ע בס' של"ו יעו"ש ועיין מ"ש אני בעוניי בס' של"ו סק"ט ששם סתרתי דבריו ויישבתי באופן אחר יעו"ש

ש"ע סכ"ח. מלוה אומר וכו' ואם לא נתרצו שניהם נשבעים ע"כ ומי יקדום לישבע עיין פתח"י תשוב"ה ס' צ"ט סק"ח שכתב דיגרילו יעו"ש וק"ל

ש"ך ס"ק ק"ם. הוא הרשני וכו' ויותר נלפע"ד וכו' עיין ספר מאמ"ר קדישי"ן מ"ש על דברי הש"ך אלו ודו"ק

ש"ע סל"ד. יורש שהוציא וכו' נשבע הנתבע הס"ת שלא החזיר לו המשכון ושהיתה שוה נגד חובו ע"כ עיין להרב תוש"י בח"ב ס' פ"ח דמסיק דגם אם נאבד מקצת מהמשכונות וטוען הלוה דאותו מקצת שנאבד היה שוה כנגד כל החוב דהדין הוא גם בזה שישבע הלוה ויפטר יעו"ש

ואני ראיתי לדון מכאן דלדעת מר"ן זה דמחייב הלוה לישבע הס"ת אפילו היורשים טוענים ספק דהא דברי מר"ן אלו הם בטוענים היורשים ספק קא מיירי וכמו שפירשוהו הסמ"ע והטו"ז והש"ך ומהרש"ל וב"ח ושאר אחרונים א"כ הוא הדין אם מת המלוה ובניו יודעים שזה המשכון של פלוני אבל אינם יודעים כמה אביהם נושא עליו הדין הוא דישבע הלוה מספק בכמה הוא ממושכן ויטול את שלו הגם דאם היה האב קיים והיה הוא עצמו מסופק הדין הוא דלא היה חיוב שבועה על הלוה כי אם חר"ס כמש"ל מור"ם בסי"ד ומר"ן ז"ד סכ"ד כל זה נראה לדון מדברי מר"ן אלו דס' ל"ד אלא דראיתי דדבר זה במחלוקת בין הסמ"ע והטו"ז והש"ך בסעיף שאחר זה ששם כתב ראובן הניח וכו' יתן חמשים וישלישו חמשים עד שיגדלו וישבע וכו' ושם פירש הסמ"ע דמר"ן בטוענים היתומים ספק קא מיירי ועכ"ז טענין ליהו דלמא אבוהון היה נושא על משכון זה מנה נגד דמי שוויו ואזי צריך ליתן הלוה מנה והשאר יהיה מושלש עד שיגדלו היתומים לישבע ולדעת הטו"ז והש"ך ומהרש"ל וב"ח פליגי עליו וס"ל דדברי מר"ן בטוען ודאי מיירי אבל בטוען ספק אדרבא הדין עם הלוה דהמלוה על המשכון אין לו עליו רק שעבוד בעלמא ואין יכול להוציא מחבירו בטענת ספק יעו"ש בש"ך ס"ק קמ"ד שכתב כן ודימה דין טענת ספק של יתומים לדין טענת ספק של מלוה דכתב מר"ן בס'