פעמוני זהב חלק א פו

בש"ך סק"ז. מה ששייך לס"ק זה כתבתיהו בסס"ט על דברי הש"ע שם ס"ב יעו"ש

ש"ע ס"ג. הא דמהני נאמנות וכו' וכן אם העידו שמחל לו החוב נאמנים וכו' בשטרי דידן שכותבים בזה"ל והאמינו כשני עדים לומר לא נפרע ולא נמחל שט"ז כולו או מקצתו וכו' בזה פשוט דאינם נאמנים וכמו דמהני נאמנותו כשני עדים להכחיש העדים שמעידים בו שפרעו כן נמי תועיל אם העידו עליו שמחל לו ודברי מר"ן אינם אמורים אלא בהאמינו על הפירעון לבד בזה הוא דמהני עדותם על המחילה וכן פשוט מדברי הסמ"ע כאן סק"ז שכתב דלא פסלם אלא לפירעון וכו' אבל אם גילה דעתו בדברי נאמנות שהאמינו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל. והכלל כל תנאי שבממון קיים עכ"ל וא"כ פשוט בשטרי דידן שנאמן להכחיש העדים

ועל מה שטוענים הלוים לפעמים שהמלוה הרחיב לו הזמן ודאי דמהני ג"כ להכחיש העדים דהא הרווחת זמן בכלל מחילה וכן מוכח מדברי הש"ך סק"ז שכתב וז"ל ועיין בתשובת ן' לב ספר א' כלל י"ט כתב דלפ"ז הוא הדין דנאמנות לא קאי אטענת מחילה או הרווחת זמן וכו' הרי דהמחילה והרווחת זמן בחדא מחתא מחתינהו דלאו בכלל פירעון נינהו אלא בכלל מחילה בתרויהו נינהו וכן נראה מדברי הסמ"ע סע"ג סק"ז ששם כתב דהמרוויח לחבירו זמן הוה ליה קצת כמחל ליה המלוה לכל אותו זמן עכל"ה יעו"ש וכן נראה מדברי הטו"ז סע"ג ס"ב דממנו מוכח דתביעת זמן כתביעת ממון יעו"ש ומשם יש ללמוד לכאן דהאומר מחלת לי בזמן כאומר מחלת לי ממון וא"כ בכלל מחילה הכתובה בשטר היא הרווחת הזמן. והואיל והאמינו כשני עדים נאמן להכחיש העדים גם בהרחבת זמן ודו"ק

מור"ם ס"ה. וז"ל אלא א"כ פירש בהדייא דאז צריך לקיומי תנאיה ואם הביא עדים שפרעו מהני עכ"ל וכתב הסמ"ע סקי"ג והיינו דוקא בסתם נאמנות ולא בהמנוהו כבי תרי עכ"ל מכאן קשה לי על מנהג דידן כשאומר המלוה שנאבד השטר מידו אומרים לו שילך אצל הסופר וכותב לו שובר ועל זה קשה לי הרי שטרי דידן כותבים בהם שיהיה נאמן כשע"ך וגם כותבים בהם שיהיה השטר בתוקפו עומד עד שימצא כל פרעונו כתוב על גבו דהוי פירש בפירוש דלא מהני תברא אם תהיה כתובה במקום אחר זולת אם תהיה ע"ג דוקא וא"כ היאך אנו כותבים השובר על השטרות דידן

ואמרתי אני בדעתי דמה דכתב מור"ם דאם היה בפירוש דלא מהני אם תהיה במקום אחר היינו דוקא אם יהיה השובר בכת"י שכותב לו נפרעתי מפלוני אבל בשוברות שאנו כותבים הודה פלוני שנפרע מפלוני אמרינן דמהני על דרך דכתב מר"ן הודאה מילתא אחריתי בס"ג אלא דלא נחה דעתי בזה דהא היכא דהאמינו כשני עדים דאמר לעיל בס"א דלא מהני אם הביא עדים שפרעו כתב מור"ם דהגם דהעדים לא מהני. עדי ההודאה מיהא מהני והוסיף ג"כ בס"ד וכתב דהמדקדקין עושין שובר מכת"י המלוה וכו' נמצא דהודאה בעדים וכתיבת ידו שוים הם וא"כ בנדון דמור"ם דכתב דהיכא דכתב לו שיהיה נאמן עד שיכתוב על גב השטר תברא לא מהני שובר מכתיבת יד המלוה דהא התנה עמו עד שיהיה כתוע"ג א"כ ההודאה בעדים לא תהני כמו דלא מהני כת"י דהא כתיבת ידו היא הודאה שנפרע מפלוני בשטר והודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ מה לי הודאה בכת"י או הודאה בעדים וזה גם כן מדוקדק מדברי מור"ם דכתב בריש דבריו דשטר שכתוב בו נאמנות כל זמן שלא נכתב עליו תברא לא עליו על השטר ממש קאמר אלא על החוב וכו' וכתב הסמ"ע בסוף סקי"ג דזה איירי אפילו בהאמינו כב' עדים וכתב שובר בכת"י במקום אחר יעו"ש ובודאי דטעמא הוא דהוי כאלו הודה לו בשני עדים דכתב ס"ג וא"כ טעמא הוא משום דלאו עליו ממש קאמר וא"כ היכא דפירש דלא מהני אלא על גבו כמו דלא מהני כתיבת יד הוא הדין העדים

אלא דלפי האמת ודאי פשוט דעידי ההודאה עדיפי מכתיבת ידו דהא היכא דפירש בפירוש דלא מהני אלא אם נמצא פירעונו כתוב על גבו והיתה נאמנות סתם כתב מור"ם דשובר בכת"י לא מהני ואם הביא שני עדים מהני ובאמת מילתא בטעמא דהואיל והתנה עמו שלא יהיה נאמן אם לא ימצא הפירעון ע"ג השטר נימא דלהכי הוא דאתי לפסול אם היה הפירעון כתוב במקום אחר וצריך לקיומי תנאיה אבל לענין אם יביא עדים זה לא נכלל בתנאי שיהיה פסולים והוא מה שסיים מור"ם דהוי כאלו אמר אל תפרעיני אלא בפני פלוני ופלוני וא"כ ממנו נלמד להיכא דהאמינו כשני עדים כשרים והתנה ג"כ עד שימצא כל פרעוא כתוב על גבו והוציא הלוה שובר דהיינו עדי ההודאה ודאי מהנו דהגם דעידי הפירעון לא מהנו כמ"ש מר"ן בס"א עכ"פ עדי ההודאה מהנו ממה נפשך דאם באנו לפוסלם מכח מה שהתנה שיהיה נאמן כשע"כ הרי עדי ההודאה מהנו דהודאה מילתא אחריתי היא ואם באנו לפוסלם מכח התנאי שהתנה עד שימצא כל פרעונו כתוע"ג הרי תפוק לך אפילו לא היו עדי ההודאה אלא עדי הפירעון מהנו דלא נתכוון לפסול העדים בתנאי זה אלא לפסול פירעון הכתוב במקום אחר כן פשוט לדעתי וכן ראיתי להרב מהריב"ו ח"ב ס"ד דכתב אפילו במקום דלא כתב עד שימצא כ"פ כתוע"ג. עדי ההודאה מהנו שם אפילו יהיה נאמן כשע"כ וששתי ולא כתבתי אלא להוציא מדעת קצת מדייני ישראל דס"ל דהיכא דכתב לו דלא מהני אלא בפירעונו כתוע"ג וכתוב בו נאמנות כשע"ך דלא מהני גם עדי ההודאה ולדעתי דעת הדיוט שגו ברואה ודו"ק

ש"ע ס"ו. אין הנאמנות מועיל שלא להחרים אפי' אם פירשו וכו' כתב הסמ"ע סקט"ז הטעם דמ"מ לא הימניה שיגזול אותו וכו' מלשון זה של הסמ"ע מוכח דדוקא בטוען בריא שגזלו הוא דמחרימין כדמוכח מלשונו דלא האמינו לגוזלו משמע דבטוען ודאי גזלו קא מיירי וכן דנתי מדיוק לשון הסמ"ע זה ימים מספר והן היום ראיתי כן הדבר מפורש בס' כר"ח ח"ב סרי"ב וז"ל שם גם חכמי מקנא"ס יע"א כתבו על זה פסק ארוך ונתבלה ונרקב אבל ראה זה מצאתי וזה נוסחו ושאל השואל אם יש שום צד לפטור האלמנה מחרם וכו' ויראה האלמנה זו פטורה מנד"ר ומחרם שעם היות שכתבו הפוסקים שאף כשהאמין הלוה למלוה וכו' התם היינו טעמא שהלוה טוען בריא וכו' שלא האמינו לגוזלו אבל בנדו"ד וכו'