פעמוני זהב חלק א פב

ללוה בשנת השמיט' ובאותה שנה עצמה מת אביהם ומיירי שהלוה ללוה בתשרי דשנת השמיטה ומת אביהם בתמוז או באיזה חודש אחר באותה שנה עצמה דיכולים לומר דילמא קודם מות אביהם עשה פרוזבול בניסן על שטר זה אבל אי לא ידעינן דלא עשה כלל בהאי שתא אפילו שטר שעברו עליו כמה שמיטות ועשה עליו פרוזבול לא מהני אם לא עשה באיזה שנה ודלא כהרדב"ז דזה דוחק גדול לומר דהרשב"א בזה איירי דהו"ל למר"ן לפרש חידוש כזה אלא דהפשט הוא בדברי מר"ן דמיירי כסברת הרדב"ז דהואיל ועשה פרוזבול על השטה שוב א"ץ לעשות עליו פרוזבול ובזה איירי האי דינא דיתומים גדולים דכתב אי יכולים לטעון שמא היה לאביהם פרוזבול וכל זה במקום דאיכא למטען אבל במקום דליכא למיטען וכגון מאי כגון שטר שמזמנו מוכח דלא עברה עליו שמיטה כלל בחיי אביהן מיום שנכתב שטר זה או יש עדים שלא היה תנאי אזי צריכים פרוזבול הואיל והם גדולים ובזה צדקו דברי הסמ"ע שכתב דנקט דוקא גדולים והאמת אתו אבל בקטנים בלאו הכי אפילו במקום שאין טענה וכגון דידוע שלא עברה שום שמיטה בחיי אביהן מיום שנכתב השטר עד שמת עכ"ז אין צריכים פרוזבול כלל כמ"ש בסכ"ח הואיל וב"ד אביהם של יתומים הרי שטרותיהם מסורים ופטורים לזה נתכוון הסמ"ע אבל בשטר שירשו מאביהם וידוע דעברה השמיטה בחיי אביהן דלא כתב פרוזבול ודאי דלא יגבו בו בין גדולים בין קטנים וא"כ הן הם דברי הרדב"ז זהו מה שנראה לי לדקדק בדברי הסמ"ע אך כד דייקינא נראה לדחות כל זה דהואיל וקי"ל דפרוזבול המוקדמין כשרים ויכול לכותבו אפילו קודם שנה שביעית עיין בספר פת"ש סק"ה א"כ יכולים לקיים פסק מר"ן ולומר דבלא עברה שים שמיטה איירי וזו השטר שהוציאו יתומים אלו זוהי שמיטתו ראשונה אלא דעכ"ז טענין ליתומים גדולים דילמא אבוהון קודם שנה שביעית זו עשה פרוזבול ואין מדברי פסק מר"ן זו שום חיוב לומר דסבר כהרדב"ז ודו"ק אלא דעל דחייה זו עמדו לנגדי דברי הסמ"ע סק"ס ע"ש וצל"י ודו"ק

ש"ע סל"ג. נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד וכו' אפילו אם טוען הלוה שודאי לא כתב פרוזבול כ"כ הש"ך בס' צ"ד סק"ח וכן מבורר בב"י וכן מוכח מפסק הש"ע כאן סל"ה וגם ממה שהשוה פרוזבול היה לו עם תנאי היה בינינו ופשוט הוא וק"ל

ש"ע סל"ד. וכן אם אמר המלוה תנאי וכו' אפילו במלוה ע"פ איירי ואל יקשה לך שאדרבא יהיה הלוה נאמן במיגו דלהד"מ דכאן יש למלוה חזקה דלא שביק התירה ואכל איסורא כ"ך הרב"י משם בע"ל התרומו"ת ע"ע וק"ל ודו"ק: סימן ס"ח

ש"ע ס"א אבל שטרי מתנות וכו' והרשאה הכתובה בעש"ג אפילו נהגו התגרים להוציא בה ממון אין הולכים אחריה כ"ך כנה"ג משם מהרש"ך הובאו דבריו בס' כר"ח ספ"ט יעו"ש: סימן ס"ט

בש"ך סק"ג. דשמא חתם וכו' ועל מ"ש והטעם וכו' כתב הגאון וכו' ובא אחד וחתך וכו' לעניות דעתי נראה לי דזה דוחק דהא כשרוצה שום אדם לחתום על איזה דבר איני כותב מלת אני קודם שמו ודו"ק

ש"ע ס"ב. אם נתקיים בב"ד וכו' אם נתקיים בב"ד או שעדים מעידים וכו' לכאורה נראה דנתקיים בב"ד היינו סתם קיום ע"פ עדים וא"כ היינו הך אלא כמה מיני קיום יש בב"ד אפילו שלא ע"פ עדים כגון הוחזק בב"ד וכמ"ש הר"ן סוף בב"ב דפירשה כגון הודה הלוה בב"ד וכיוצא ועיין הש"ך סקי"ג מאי דפירשה וק"ל

שם. ואם כתוב בו נאמנות וכו' ואם לא היתה בו נאמנות רק היה כתוב בו שהוא בקש"מ במדל"ב ראיתי בספר כר"ם חמ"ד ח"א ס' צ"ח ששם כתוב וז"ל כתב יד שכתוב בו אני החו"ל מעיד על עצמי בקש"מ בדל"ב שנכנסתי ער"ק בעד פלוני לפרוע סך כו"כ ומעכשיו נשתעבדתי לו לפרוע הסך הנז' וכו' ולראיה ח"פ יחצאל ן' גוני ועכשיו תבעו המלוה לפורעו כמ"ש בכת"י וטען יחצאל תנאי היה בינינו שלא אפרע מכיסי אלא אשתדל לגבות לך מן החייב ולהביא לך דכיון דעשיתי כל מאמצי כחי ולא יכולתי נפטרתי ומ"ש לך בכת"י הוא לפנים כדי שיראה דחייב אולי יכנע לבבו בחושבו שאצטרך אני לפרוע מכסי וישתדל לפרוע והמלוה טוען להד"מ שאינו כ"א חיוב גמור ולא היה תנאי. הדין עמו וחייב יחצאל לפרוע מכיסו מאחר שהודה בכת"י שנתחייב בקנין הודאתו כמאה עדים והו"ל כאלו יש כאן עדים וקנין ואינו נאמן לומר פרעתי ומינה נמי דאינו נאמן לומר תנאי היה בינינו דהא ליכא מיגו לומר פרעתי ואם ירצה יחצאל להשביע את שכנגדו שלא היה שום תנאי יש לאל ידו אמנם לגבות ממשעבדי א"ל דין שטר דעדים מפקי קלא והכא ליכא ודמייא האי מילתא להא דאיתא ס' ס"ט ס"ב הכא נמי דכוונתו דאלו פרעו לא היה מניחו בידו כיון דיש בו קנין דאלימא מילתא מוהריב"ע ומוהר"ש הצרפתי ומוהריב"ץ זלה"ה עכ"ל. ולכשאני לעצמי נראה דהני רבוותא יסברו לסברת מהר"א ן' חיים זלה"ה שהביא כאן הש"ך סקי"ז דדמיין אהדדי כמו שאם כתוב בו קנין דאלמוה כשטר הוא הדין אם היה כתוב שיהא לו דין שטר הואיל וקבלו עליו כשטר דין שטר יש לו וא"כ לדעת הש"ך דפליג על מהרנ"ח הוא הדין לית ליה סברת הני רבוותא אלא דלבי מהסס ואומר דיש לחלק דבשלמא בכותב קבלתי עלי בשטר בקבלה לחוד איכא למימר דלא חשיב שטר אבל אם כתב בקש"מ ובדל"ב הוי כאלו כתב שטר גמור ולאו בקבלה בלחוד אך לפי הטעמים דמנייהו פליג הש"ך על מהראנ"ח גם כאן יוצדקו לכן צל"ע להתיישב ודו"ק. שוב ראיתי להר' משד"ר דכתב דאם היה בנדר ושבועה דין שטר יש לו ע"ע ודו"ק

שם. ואם כתוב בו נאמנות וכו' דע דאפילו נאמנות