פעמוני זהב חלק א עג

הואיל והסך אינו קצוב והתם אליבא דכ"ע בודאי דחייב החוכר לשלם מבני חרי ועכ"ז הואיל ואין הסך של החיוב קצוב לא גבי ממשעבדי

אלא דעדיין צריכים אנו להתיישב היאך יוצדקו פסקי מר"ן אלו דכאן כתב כדעת הרא"ש דלא יגבה מן המשועבדי' אלא בנתחייב לו בעד כדי אלף זהובי' דהיינו קצב לו הסך ולקמן בס' ק"ד סט"ו פסק כתשובת הרשב"א שהביא הרב"י בשנים שהלוו לכותי בזא"ז ואין ביד הכותי כדי לשלם לזה ולזה וכשבא ראובן המוקדם לגבות שטרו קרן ורבית טען שמעון רבית שעלה מזמן השטר לא תגבה עד שאגבה קרן חובי לפי שלא חל הרבית מזמן השטר כללי אלא בכל יום הוא מתרבה אין בדברי שמעון כלום ע"כ. והנה לכאורה נראה דהתם נתן לו המעות והרבית יעלה עליו סך כך וכך בכל יום כל זמן שהם אצלו וא"כ הרי שעבד עצמו בדבר שאינו קצוב שהרי לא ידע כמה ימים ישהו אצלו וא"כ הרי לא נודע אם ישהו אצלו חדש או ימים וכמו שבא הדבר מפורש בתשובת הרשב"א שבב"י בפירוש שכתב וז"ל לפי שלא חל הרבית מיום כתיבת השטר אלא בכל יום הוא מתרבה והוה יכיל לפורעו בכל עת ולסלק שעבודו וכו' יעו"ש א"כ הרי דשם איירי בדלא קצב עמו הזמן א"כ הרי הדר דינו כאלו לא נודע כמה יעלה הרבית המעט הוא אם רב והדר דינו כאלו האמינו על כל מה שיוסיף לו דאם לא קצב. לא גבי ממשעבדי וגם דמייא למאי דכתב הסמ"ע בס' ש"ך דאם חכר בשליש או ברביע לא יוציא מן המשועבדים וא"כ מחזי פסקי מר"ן לכאורה כסתראי אלא נראה דתשובת הרשב"א דפסק מר"ן בסק"ד נראה בעכו"ם שלקח רבית מישראל למשך שנה תמימה ואם ירצה להתיר לו מעותיו בתוך השנה הרשות ביד הלוה ואם לא ירצה להניחו בידו יהיה פורע לו סך כו"ך בחודש או ביום למשך שנה תמימה דבזה הוי סך קצוב למשך השנה הגם דיכול להיות שהעכו"ם יחזירם לו בתוך השנה עכ"פ אם לא ירצה הרי תמשך ההלואה בהמשך הרבית לשנה תמימה א"כ פשוט דחייב עצמו בדבר קצוב מיקרי והוי כאלו מיום הראשון נזקף עליו קרן ורבית ונשתעבדו נכסיו ופשוט הוא דהא הרשב"א ז"ל דימה האי דינא דרבית למי שנתחייב לזון בת אשתו שאפילו המזונות שנתחייב בהם מדי יום יום עכ"ז גובה ממשועבדים ועל זה סמך דינו יעו"ש והתם בפסק לזונה בחמש שנים קא מיירי יעו"ש וא"כ הואיל והשנים קצובים חשבינן דנשתעבדו המעות מיום כתיבת השטר גם על מה שיעלה כל אותו זמן הכתוב בשטר ועיין בש"ך בס"ס סקי"ב דהכי מוקים לה התם יעו"ש וכן נראה נמי מדברי הרב המשב"ר זלה"ה שכתב וז"ל שטר שכירות שהוציא ראובן על לוי בשכר טורחו לשנה ושמעון הוציא שט"ח על לוי מאוחר לשל ראובן וטען שמעון שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ובכל חודש וחודש חל חיובו ולא תגבה מזמן השטר כי אין בנכסי לוי כרי שניהם אין בדברי שמעון כלום ונלמד ממ"ש בס' ק"ד סט"ו עכ"ל הובאו דבריו בספר צרו"ר החיי"ם דק"ג ע"ב יעו"ש הרי לפניך דהרב ז"ל לא כתב דינו אלא בשטר שהיה כתוב לשנה דוקא ודימה אותה לדינא דסק"ד ואי אמרינן דדינא דסק"ד הוא אפילו לא היה קצוב לשנה או שנתיים קא מיירי אלא כתוב בו כל זמן שהוא נושא בו יעלה הרבית א"כ הוה ליה להרב המשבי"ר לכתוב דינו בראובן שהוציא שטר שכירות דידיה על שמעון כל זמן שהוא עובד עמו סתם אלא ודאי דזה לא יתכן דכל זמן שלא קצב הזמן בשטר אנחנו לא נדע כמה יש חוב בשטר זה ולא נשתעבד לגבות מן המשועבדים

כל זה נראה לכאורה לפי דברי הסמ"ע בס' ס' ס"ק יו"ד בפירוש השני שפירש דברי מור"ם שם שכתב או שלא נתן קצבה לשנים וכו' דמשמע דנתן קצבה לממון ולא נתן קצבה לשנים הוי דבר שאין לו קצבה וכן נראה מדברי הש"ך שם סקי"א דמקשה על דברי מור"ם יעו"ש. ממנו משמע דגם הוא מפורש דמור"ם פסיק ליה דנתן קצבה לממון ולא נתן קצבה לשנים הוי דבר שאין לו קצבה, ומשמע דמורם לא בא לחלוק על דברי מר"ן אלא בא להוסיף דגם בנתן קצבה לממון ולא לשנים קרוי דבר שאין לו קצבה וא"כ מחזי דמר"ן ומור"ם סברא אחת להם ועל זה קשה לי והוצרכתי ליישב בדרך זה

אך האמת הוא לדעת מר"ן כל שקצב הממון אפילו לא קצב השנים דבר קצוב מקרי. דהא פסק דסק"ד הוא מהרשב"א ומצינו להרשב"א דפסק דמי שנתחייב לחבירו מנה כל ימי היותו חזן וכו' מקרי דבר קצוב יעו"ש כ"ב ס"ס והביאו הש"ך סקי"א יעו"ש וא"כ פסק רשב"א דסק"ד דפסק מר"ן כוותיה כשטתו דרשב"א אזיל דכל שפסק לו סך הממון אפילו לא קצבו השנים דבר קצוב מקרי ופשוט ויכולים לומר דגם מור"ם בס' ס' פירושו הוא כדברי הסמ"ע בפירוש ראשון

ודע דהגם דכתב הטו"ז דבדבר שאין לו קצבה הגם שמשתעבד לא גבי ממשעבדי וכן היא דעת הש"ך בס"ס סקי"ב שהאריך עין למר"ן אהע"ז סקי"ב וסקי"ד דמשם בארה דאם היה הדבר בקנין גובה ממשעבדי יעו"ש

איך שיהיה ממאי דכתיבנא עלה בידינו בהני שטרי עסקות שכותבים בזמן הזה שראובן מקבל עסקא מהיום ועד חודש ימים וכ"ז שהשטר קיים העסקא קיימת ותהיה חלוקת הריוח לשליש או לרביע ולבסוף כותבים שנתחסד המלוה עם הלוה שאם רצה לתת בידו כו"כ בחודש מדי חוב"ח אזי מחל לו במותר הריוח הלאו הכי ידקדק חשבונו. עה"ד הנז"ל פשוט דבזה אין כח ביד המלוה לטרוף הריוח ולא מבעייא אם רצה הלוה לדקדק חשבונו ולתת לו השליש או הרביע שיעור שהושוואו ביניהם בודאי דלא יטרוף וזהו דינו דהסמ"ע דס' ש"ך סק"ה דכתב דאם החוכר קצב לשליש ולרביע ולא יטרוף מן המשעבדים הואיל ואינו קצוב אלא אפילו רוצה לתת לו סך הבחירה דהיינו כו"כ בחודש עכ"ז לא מהני כלל חדא דלא דמי לכאן דס' ק"ד ולההיא דחוכר דבשלמא כאן בס' ק"ד ובס' ש"כ מיום הראשון נתחייב באותו סך של הרבית או דמי החכירות אבל כאן מאן לימא לן שיהיה בעולם דילמא לא יהיה שום ריוח ואין כאן חוב כלל מסך הריוח ובמה נשתעבד הקרקע מספק ודאי לא ישתעבד. זאת ועוד אחרת דאפילו נימא שיש כאן ריוח מאן לימא לן דלא נתן לו הלוה למלוה חלקו בריוח הרי עיקר השטר אינו כתוב אלא מעיקר מעות העיסקא והריוח לא הוי אלא מלוה על פה דוקא לא כן ההיא דס' ק"ד וס' ש"ך שגם הרבית הוא מעיקר ההלואה וכן החכירות נמי עליה נכתב