פעמוני זהב חלק א עב

בס' ע' לאחר הלואה לאו משום שיעבוד אלא משום חזקה כדאמרן אבל בשעת הלואה לאו משום חזקה לחוד אלא אפילו משום שיעבוד וא"כ אתינן לנדו"ד דבעינן למימר דנשתעבד הלוה לעשות לו שטר אחר ודאי לא נשתעבד הלוה כי אם בשעת הלואה דוקא וזה פשוט ומה שמביא ראיה לקושייתו מדברי הש"ך דסע"ג סק"ז דגם הוא הקשה על הסמ"ע כן אין הנדון דומה לראיה דהתם כתב הסמ"ע דאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים לאחר ההלואה בעי קנין ועל זה הקשה הש"ך דהאמת הוא אפילו בלא קנין אין הלוה נאמן מטעם חזקה כדאמרן וקושיא זו אלימתא היא ולא קרב זה לקושיא דידיה ודו"ק: סימן ס"א

ש"ע ס"א. קהל שתקנו וכו' אין בכלל זה מחילה שחתם עליה ראובן וכו' ראיתי לדקדק מה טוען ראובן זה על חת"י זו אם אומר מזויפת היא ואין לקיימה א"כ אפילו לא תהיה בכלל התקנה אינה מעלה ואינה מורדת ואם הוא מודה שהיא חתימת ידו א"כ אפילו נימא דזה בכלל התקנה הרי עכ"ף מודה שמחל וחתם וא"כ ודאי מהנייא. אלא נראה ליישב על פי מה שנדקדק בעיקר התקנה למה תקנו שלא תועיל שום חתימה זולת של פלוני ופלוני ודאי כוונתם לא היתה אלא דאפילו שאר חתימות יתקיימו עכ"ז אותו קיום כמאן דליתיה דטעמם הוא משום דנגלה להם שכל החתימות יכולים בני אדם לזייפם זיוף גדול שיכול לקיימו אבל חתימת פלוני ופלוני לפניהם ננלה שלא יוכל לזייפם לכך תקנו שכל שטר שלא יצא חתומים בו פלוני ופלוני ויצא בחתימות אחרות אפילו יתקיימו לא מהנו וא"כ לפי זה איכא למימר דכאן בחתימת ידו איירי באומר שאינה חתימת ידו ויש עדים שמקיימים אותה עכ"ז אי היתה חתימת ידו בכלל התקנה לא הוה מהני הקיום כמו דלא מהני לשאר שטרות ודוק אבל אם יבוא החותם בעצמו ויודה שהוא חתם אפילו אי הוה חת"י בכלל התקנה הוה מהני דהגע עצמך אפילו השטרות עצמם שחתומים בשאר עדים ויבואו העדים עצמם ויאמרו דאמת הדבר שזוכרים הם מההלואה והם חתמו שטר זה למה יפסלו וכי בעלי התקנה היתה כוונתם לפסול כל הקהל לעדות זולת פלוני ופלוני לא היתה כוונתם אלא במקום דאיכא חשש זיוף וכגון מאי דאמרן אם יהיה הקיום על ידי אחרים או על ידי העדים עצמן ואינם זוכרים מההלואה בזה הוא דנתכוונו בעלי התקנה מחשש זיוף וכמ"ש הסמ"ע סק"א אבל כשיבואו העדים ויאמרו שהם ראו ההלואה וחתמו אזי נסתלק חשש זיוף זולת אם יטעון הלוה דאותו שטר דחתמו הם כבר נגבה וזה האחר מזוייף הוא והם נדמה להם שחתימתם היא בזה יש לצדד ודוק. אחר זמן רב וגדול זכיתי לספר נה"מ וראיתי לו שכתב לענין השטאה יעו"ש והנלע"ד כתבתי ודו"ק

ש"ע ס"ד. שטר שכתוב בו וכו' ודווקא שהמוציא היה ילוד ע"כ ואם היה חיובו בשבועה חמורה יש מחלוקת הפוסקים דלדעת הרא"ש כלל ס"ח ס"ל נשתעבד אפילו למי שאינו ילוד וכופין אותו לקיים שבועתו ומכין אותו עד שתצא נפשו ולדעת הריב"ש דהואיל ולא חל החייב חיוב אין כאן שבועה אין כאן עיין גוא"ל זלה"ה שהביא דבריהם בסימן זה וק"ל

ש"ע ס"ו. שטר שכתוב וכו' אינו רשאי וכו' ברור הדין הוא כאן אליבא דהסמ"ע והש"ך והב"ח דאפילו בסתם במקום שאין מנהג ידוע אם הם יורדים ע"פ תנאי זה או לא בדין הוא דלא ירד כדי שלא יעבור על ד"ת ומכ"ש במקום שידוע שתנאי זה לא מהני ואין יורדין אכין במקום שנהגו שאם התנה וכתב לו שירד בלי רשות ב"ד וכו' מנהג הוא בעירם לירד אזי יכול לירד כל זה מבורר מדברי הפוסקים הנז' ואני ראיתי בעירינו זאת שכמה בני אדם לוים מחבריהם ממון ונותנים בידם מטלטלים ומתנים עליהם בתוך השטר שאם לא יבוא בזמנו לפדות המשכון הרשות נתונה ביד המלוה למכור המשכון בלי שומא והכרזה ולדעתי נראה דבזה בודאי מהני דהא הורדה ליכא כאן דכבר המשכון נתון הוא בידם ומה חסר לו כאן זולת שומת ב"ד הרי טעם השומא הוא כדי שיהיה החסרון בשומא על אחריות המלוה ובכאן הואיל והתנה הדר דינו כאלו התנה עמו שלא יורידנו לשומא וישלם לו מעות בעין דמהני תנאי וכמ"ש הסמ"ע בסק"א סק"י וא"כ גם כאן כיון דהתנה עמו שלא יצטרך לשומא אלא ימכרנו בלי שומא והפחת והמותר לאחריותו הוי כאלו התנה שלא יזקיקו לשומא וא"כ בודאי דאינו צריך וגם ההכרזה שלא הכריז עליו בלאו הכי מן הדין אין צריך הכרזה במטלטלין אלא ימכרנו במה ששמוהו ב"ד וכמ"ש מר"ן בס' ע"ג סט"ו אלא דיש מי שנהג להכריז כדי למכור ולקחת דמיו ובכאן שהתנה עליו שלא יכריז אלא ימכרנו למי שבא לידו ראשון בלי שומא והכרזה לא הוי אלא כמי שעשאו שליח לכך ותו לא מידי ודוק

בש"ע ס"ז. שמעון שכתב וכו' ראובן גובה בו מזמן שטרו ראיתי להטו"ז שכתב דדוקא אם קצב לו הסך אפילו הוא סך גדול אבל אם לא הוזכר הסך כלל הוי דבר שאין לו קצבה ולא טריף לקוחות בשטר כזה דהו"ל דבר שאין לו קצבה עד כאן פשוט דלאו כוונת הטו"ז לומר דמר"ן ס"ל כהרמב"ם דדבר שאין לו קצבה לא משתעבד כמ"ש סו"ס ס"ב דא"כ למה כתב כאן הטו"ז דאינו טורף מן המשועבד תפוק לך אפילו מבני חרי לא נשתעבד ובפרט דלענין מר"ן בס' ס' ס"ב כתב דכסברת החולקים נקטינן ובפרט דבנדון שדבר בו כאן מר"ן שבא לשעבד עצמו מכח מה שיכניס בידו משל המלוה אפילו הרמב"ם יודה ודוק אלא הטו"ז לא בא לומר אלא דאפילו קי"ל אדם משתעבד בדבר שאין לו קצבה עכ"ז לגבות מלקוחות אינו יכול לטרוף הואיל ולא יצא הקול בכמה נשתעבד לו וכן בא הדבר מפורש ג"כ בס"ס בדברי הש"ך סקי"ב דלא גבי בדבר שאין לו קצבה אלה מב"ח יעו"ש וכן בא הדבר מפורש בסמ"ע בס' ש"ך סק"ה בדין החוכר שדה מחבירו שכתב שם דדוקא אם קצב עמו כמה יתן לו בשנה הוא דגובה מן המשועבדין דקלא אית ליה אבל אם לא קצב לו אלא כתב לו ליטול שליש או רביע שהוא דבר שאינו קצוב לא יטול מן המשועבדין