פעמוני זהב חלק א עא

ש"ע ס"ט. ראובן הלוה ובשעת הלואה אמר שיכתבו על שם שמעון וכו' עיין בס' בע"י חי"י חומ"ש סל"ו ברוחב ועיין כעין זה נמי בס' תוש"י ח"ב סי"ב וק"ל

ש"ע ס"ט. ראובן הלוה ללוי מנה וכו' וכשתבע ראובן מלוי. טען לאו בעל דב"ד את הדין עם ראובן וכו' ראיתי להרב יוא"ל זלה"ה בתוש"י ח"ב סי"ב שהביא דין זה וסיים עליו וז"ל ובדברי הטו"ר מבואר שאפילו שמעון מערער שהמעות של השטר הם שלו אפילו הכי לא יפרע כי אם ביד ראובן המלוה אלא שמועיל שמעון בטענתו להשביע היסת עכל"ה

ואני ההדיוט לא ידעתי לכווני דברי הרב בדברים אלו וחפשתי בטור שלפנינו ולא כתב אלא היכא דשמעון אומר שאפילו המעות הם של ראובן עכ"ף הואיל ונכתב השטר על שמו זכה בהם ועל זה כתב הטו"ר שאין ממש בדבריו כלל הואיל והוא מודה שהממון הוא משל ראובן ורצה לזכות מכח מה שנתחייב לו בשמו דהיינו כתב השטר על שמו לא זכה יעו"ש ולא ידעתי היכן מצא דין זה שסיים הרב אלא שמועיל שמעון בטענתו להשביע הסת וכו' ואי כוונת הרב ז"ל לדייק דין זה מדברי הטו"ר דדוקא בבא לזכות מכח מה שטוען הואיל והשטר נכתב על שמו הוי כמתנה הוא דלא זכה ומזה מדייק הרב אבל אם בא לזכות מכח מה שאומר שממונו הוא אזי מהנייא טענתו להסת. על זה יש להקשות דלא היה צריך לדייק זה מדברי הטו"ר דלמה יגרע טענה זו משאר טענות שאדם מחייב עליהם לחבירו הסת ומה גם דהדין לא כך נראה מדברי הטו"ר שהרי הטו"ר סיים בדבריו וז"ל וכיון ששמעון מודה שלא נעשית ההלואה מממונו כופין הלוה לפרוע לראובן שהלוה לו עכ"ל מכאן אדרבא מוכח דאין ראובן יכול לגבות אלא אם מודה שמעון שלא היתה מממונו הא אם אמור יאמר דלאו מממון ראובן אלא מממונו נעשית אין ראובן יכול לגבות וא"כ הרי מהטו"ר אדרבא מוכח דלא כדעת הרב וכן ראיתי להרב החבי"ב ז"ל בספרו בע"י חיי' סל"ו דשם פלפל בדברי בע"ל הטורים ובדברי בעה"ת יעו"ש ולבסוף העלה לדינא וז"ל ולכן צריכים אנו לומר דס"ל לבעה"ת והריב"א ז"ל דהיכא דשמעון מודה דההלואה היתה מממונו אפילו שמעון מערער שזיכה לו ראובן לא קנה אבל כששמעון טוען שהנכסים הם שלו אז לאמן שמעון ולא ראובן אבל אם שמעון אינו לפנינו או שמת כיון שאין כאן מערער בפירוש שהממון הוא שלו נאמן ראובן לומר שלי הם וכדי שלא להשב את עצמי כתבתי מעתה לשון בע"ל הטורי"ם מתפרש בדוחק בלי סתירא וכו' וכו' הרי לפניך דהרב החבי"ב ס"ל דאם שמעון אומר ממעותיו היתה ההלואה שמעון נאמן וא"כ דברי הרב שגבו ממני ואמרתי אני ליישב דדברי הרב קאי אפילו אם טוען שמעון דמשום שכתבם ראובן בשמו נתכוון לזכותם לו על זה מצריכו הסת שלא זיכה אותם לו אלא דזה דוחק גדול חדא דמדברי הטו"ר משמע שלא היה שם לשון זכייה ולא טען שמעון אלא מכח שנכתב השטר על שמו וזה כתב הטו"ר דלא הוי זכייה ואם תמצא לומר דשמא זיכה לו באיזה אופן המועיל עכ"ף מכח ספק היאך יביאהו שמעון לראובן לידי הסת ואם באולי הרב חשיב הואיל ונכתב השטר על שמו הוי כאלו יש רגלים לדבר שזיכה לו. זה דוחק ודוק. אחרי מופלג בא לידי ספר נתיבו"ת המשפ"ט שגם הוא פסק כהרב בע"י חי"י הנז"ל דשמעון נאמן ודוק

שם בש"ע. ואם תבע ראובן לשמעון שטר מכירה אין כופין אותו עכל"ה כתב הסמ"ע סקכ"ה דיאמר ליה לא יקרא דידך בעינא ולא זילותא ר"ל דיש לו זלותא שנראה כמוכר שטרותיו עכ"ל א"כ לפי זה נראה פשוט דיכול לכפותו לכתוב הרשאה על שטר זה או שטר הודאה דשטר זה שלו הוא דבזה אין כאן זלותא כלל ואדרבא למשיב אבידה יחשב וזה מדוקדק ג"כ ממה שאמר אין יכול לכפותו לכתוב לו שטר מכר משמע מכר הוא דאינו יכול לכפותו אבל שטר אחר כופין אותו על מדת סדום דאין זה דומה למ"ש לעיל בס' מ"ט ס"ז דיש חלוק בניהם דכאן כל אחד רוצה הוא ליפרע בשטרו ואפילו אחד מהם ודאי פרוע הוא עכ"ז רוצה הוא לגבות דאם הוא מודה אחד מהם שפרוע הוא האחר ודאי יש לו כח לתבוע ללוה וא"כ הואיל ושניהם תובעין ללוה כיצד יוצדק לכוף לאחד מהם לכתוב ההרשאה ודוק

בסמ"ע סקכ"ו. והו"ל דומה לנאמנות ואל תפרעני אלא בעדים דמהני כשהתנה בשעת הלואה עכל"ה ראיתי להרב ברי"ת אבות ז"ל שהקשה וז"ל קשה דהא קי"ל דאם אמר לעדים אל תפרעני אלא בעדים מהני בין בשעת הלואה בין אח"כ כמ"ש הסמ"ע ס"ע וכלשון זה כתב ג"כ בס' ע"ג ודקדק עליו הש"ך יעו"ש עכ"ל ולי איש צעיר נראה דאין תמיהתו תמיהא כלל דהסמ"ע ס"ל דמאי דקי"ל לקמן דאם אמר לו לאחר ההלואה דמהני הוא מטעם דחזקה על הלוה שלא יפרע למלוה אלא בעדים הואיל ואמר לו המלוה כן כדי שלא יצטרך לדיני ודיינא ולא מטעם שיעבוד והגם דמר"ן שם תפס לשון הרמב"ם. והרמב"ם מיחזי דמטעם שעבוד הוא דהא פירשו הרב המגי"ד לדעת הרמב"ם דאפילו הלוה עומד וצווח דלא יפרענו בעדים עכ"ז ס"ל הרמב"ם דאין הלוה נאמן ושם כתב הרב המגי"ד משום דעבד לוה לאיש מלוה וגם הסמ"ע הביא טעם זה על דברי מר"ן יעו"ש בס' ע' סקי"ב אחר שכתב דברי הר"ן דכתב על דברי הרמב"ם דהטעם הוא מטעם חזקה כדאמרן סיים הסמ"ע וז"ל וכן כתב המ"מ ר"פ ט"ז ממלוה ומסיים בטעמו דעבד לוה לאיש מלוה ע"כ וא"כ מהאי טעמא מיחזי דמשום שיעבוד נגעו בה דאפילו לאחר ההלואה נשתעבד. זה אינו דהא מצינו להרב מר"ן בב"י ס"ע ששם כתב משם הר"ן וז"ל ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ"ל שאין הטעם משום שעבוד אלא משום דכשאומר לו אל תפרעני אלא בעדים אין עשוי לפורעו בלא עדים ולפיכך אין תלוי בקבלת הלוה אלא כל שהתרה המלוה אם טען הלוה פרעתיו בלא עדים אנן סהדי דשקורי משקר עכ"ל וכ"כ הרב אבן מיגאס כהרמב"ם משום דעבד לוה לאיש מלוה וכו' ע"ש הרי לך מדברי הרב"י שמביא דברי הר"י ן' מיגאס על דברי הר"ן ש"מ דמאי דתפסי האי טעמא דעבד לוה לאו משום שעביד לחוד אלא גם משום דמירתת הלוה חזקה דלא פרע בלי עדים ועיין בב"י ס"ע שהביא הדבר ברוחב כי אני הצעיר קצרתי בלשונו וא"כ אין כאן ריח קושיא כלל דהתם