פעמוני זהב חלק א ע

דף ק"ז ע"ב שנסתפקו אי בעינן שתמטי ליה הנאה מהמקבל עצמו או אפילו מאדם אחר יעו"ש שהניחו הדבר בצ"ע ונפקא מינה למאי דקי"ל ערב שאינו משתעבד בדבר שאין לו קצבה אלא על ידי קנין כמ"ש בעה"ו לקמן קל"א סי"ג יעו"ש אם היה בשכר ובלא קנין דעל ידי ערבנות על ידי שכר מהני צ"ע להרבנים הנז' זלה"ה אם בעינן השכר מהמלוה עצמו או לא ולי ההדיוט נראה לע"ד דשוים הם דלא שנא קבל ממלוה או מאדם דעלמא דלא גרע מדין דלקמן סי' ק"ץ ס"ד דהאומר לחבירו קח מנה ויהיה שדך קנוי לפלוני דקנה יעו"ש ודו"ק ג. דע דלא כתב הרב אלא באם יהיה עקר החיוב בדבר שאינו קצוב אבל אם יהיה עקר החיוב בדבר הקצוב וממנו נמשך דבר שאינו קצוב כגון המתחייב בסך העיסקא ולתת ריוח הגם דהריוח אין לו קצבה או נתחייב בשני דברים קצוב ושאינו קצוב כמו שנתחייב בקצוב נתחייב גם בשאינו קצוב יעויין זה בס' זרע יעקב סנ"ט יעו"ש וק"ל

ש"ע ס"ג. המחייב עצמו לזון חבירו הנותן אומר וכו' עיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ד ס"א דאם מתחילה אכל על שולחנו אף שחייב עצמו לזונו סתם מ"מ אין צריך ליתן לו רק מאכל ממש עיין ספר דמש"ק אלעז"ר ז"ל יעו"ש ודו"ק

במור"ם שם. המקבל עליו לזון חבירו לפי כבוד וכו' עיין ג"כ בתשובת הרא"ש שכתב דחייב ג"כ להשכיר לו משרת לשמשו. תשובה זו הביאה ג"כ הרב דמשק אליעזר ז"ל ודו"ק

במור"ם שם. ואין מלבושים בכלל מזונות אלא א"כ אמר אזון ואפרנס דמלבושים בכלל פרנסה וכו' ראיתי להפוסקים ז"ל הלא המה בספרתם דנסתפקו במי שנתחייב לחבירו להלבישו אי המנעלים בכלל וכו' ויעו"ש בס' גו"א זלה"ה בחידושיו לסנהדרין דף ס' מה שהביא משם הרב שער אפרים יעו"ש ולבסוף בספיקא עלה יעו"ש ובס' מש"ה מערכת מי"ם אות ר"ן יעו"ש ובשאר ספרי האחרונים. ולע"ד דבר פשוט הוא דלא נסתפקו הרבנים האלה אלא במי שנתחייב בזה"ל להלבישו אבל אם נתחייב לו בפרנסה דהיינו נתחייב לפרנסו ודאי דאין להסתפק דלפרנסו כל מידי הצריך לו משמע ועדיין צריך להתיישב ודוק

סמ"ע סקט"ו. בסופו וז"ל וא"כ קשה דלא הו"ל למור"ם לסתום וכו' פירוש דמור"ם כתב דבריו כאן דבמקבל עליו אם לא יזונו יתן לו מאה לשנה וממנה דייקינן דאם לא כתב לו לשנה אפילו בזמן מועט סגי והוי הרא"ש חולק על הרשב"א אך לא כתב מור"ם בפירוש דסברת הרא"ש חולקת על הרשב"א אלא מדיוקא ילפינן לה וגם ההיא דס' קס"ב אינה מפורשת דחולקת על הרשב"א אלא דצריכין לדיין ולומר דהתם במס פרטי וכו' וכדפירש הסמ"ע ומדיוקא הוא דשמעינן דפליג על הרשב"א וגם ההיא דסי' רי"ב לא כתב שם כלל סברת הרשב"א ולא הביא כי אם סברת הרא"ש ועל זה הקשה דלא הו"ל למור"ם לסתום אלא לפחות בחד מהני הו"ל לכתוב בפירוש מחלוקת הרשב"א והרא"ש ויפרש לן בפירוש דהרא"ש פליג וס"ל דאפילו בשעה אחת נפטר ודלא כהרשב"א ודו"ק. ולא כתבתי זה אלא משום דראיתי להרב ברית אבות ז"ל שנתקשה בזה יעו"ש ודו"ק

ש"ע ס"ו המחייב עצמו וכו' אבל בלשון חיוב וכו' עיין בס' משחד"ר בנמוקי מהרמ"א זלה"ה ששם פסק דאם כתב בלשון קבל עליו הוא לשין חיוב ומספר כתובה נלמד שכך כותבין וקבל עליו החתן וכו' והוא לשין חיוב ודוק. וכן ראיתי. להרב מוהר"פ בירדוגו ז"ל וז"ל כשכותבין בשטר ולקיים כל נקשו"ח וקע"ע וכו' דהוי כחיוב הגוף שכל שתלה בעצמו אין הפרש בין לשון קבל או חייב שכן דנו כמה פעמים ע"כ לקוטי וי"ץ אות שין עכ"ל וק"ל

בסמ"ע סקכ"א וסקכ"ב, זה ימים הקשה אלי הרב כמוה"ר יוסף בירדוגו נר"ו דברי הסמ"ע שבסעיף כ"א עם דברי הסמ"ע שבס' קצ"א דמכאן משמע דקרקע אינה נקנית לגופה מכח ההלואה אפי' כתב לו שטר קנין כדמוכח מסעיף כ"ב ולקמן בס' קצ"א סק"ה כתב וז"ל ואם מקנה לו קרקע בחוב שחייב לו המוכר וכתב לו שטר שדה מכורה לך קנאה בשטר לחוד דודאי גמר להקנותו במה שנתחייב לו וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה הב"י ע"כ א"ך דברי הסמ"ע אלו סתראי נינהו זהו מה שקשה לו ונשאר אצלו בצ"ע

והיתה תשובתי אליו דנראה לי לתרץ דהסמ"ע לא כתב זה אלא לסברת הטו"ר שהוא מקור דין זה שפסק כאן מר"ן בש"ע משמו ועל זה הוצרך לטעם זה הואיל ולא בא אלא לקנות הפירות דהא לפי זה ס"ל דהטו"ר ס"ל דבגוף הקרקע לא מהני אלא בנתן לו מעות אבל בהלואה אפילו כתב לו שטר קנין לא מהני וא"ך בסמ"ע דכאן הביא טעם הטור בעל ההלכה אבל לגבי הדין ודאי לאו כוותיה דלענין הגוף עצמו קנה וכמ"ש הב"י בס' קצ"א משם הרשב"א בסתם דאפילו הקרקע עצמו נקנה בהלואה היכא דכתב לו שדי מכורה לך ולא כתב כאן הסמ"ע כן אלא לדעת הטו"ר וק"ל

שם בסמ"ע סקכ"א. כבר הוציא המעות כיון שלא בא לקנות גוף הקרקע אלא לאכול ממנה הפירות עד שיתן לו דמיו הו"ל כמלוה ע"פ ונותן לו משכון עליה דאין יכול להוציא המשכון עד שיתן לו דמיו עכל"ה צריך לומר דכאן מיירי דאמר לו הלוה למלוה תחזיק בשדה ותקנה אותו בחזקה להיות קנוי לך לפירותיו כמ"ש הטו"ז ביור"ד סקע"ב סק"ט דאל"כ קשה דהיאך מר"ן התר כאן למלוה לאכול הפירות הרי מור"ם ביור"ד סקע"ב ס"ג הביא משם הב"י מתשובות הרשב"א דכתב דהא דבמשכנתא שרייא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנתן לו הדמים דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום לא יעו"ש ומר"ן ז"ל מסכים לדינא דהרשב"א וא"כ היאך פסק כאן דמותר לאכול הפירות לפי מאי דפירש הסמ"ע לדברי מר"ן אלו אלא צ"ל באומר לו חזק וקנה ודוק

ש"ע ס"ח. ראובן הוציא שטר וכו' ואם תהיה הכחשה בין ראובן ללוי שלוי אומר שלו הוא וראובן אומר לא כי אלא אפילו נכתב על שמו לאו ממונו הוא אלא ממונו של ראובן דין זה הוא כדין ממ"ש הש"ע בס' ס"ו סי"א במי שיצא שט"ח מתחת ידו ואומר שהמלוה מכרו לו יעו"ש וכן ראיתי להרב משי"ש ח"א סרפ"ג שכתב כן וק"ל: