פעמוני זהב חלק א סב

אבל סברת הע"ש דס"ל דבתפס מידו דזכה וחייב הוא המפקיד לשלם משום דפושע הוא במה שטוען דלא מידו בע"ך תפסו אלא באומר הנפקד תפסתי מידו בע"ך והלה טוען לא כי. אלא בפיקדון בא לידך בזה הוא דחייב המפקיד וזכה התופס א"ך יצא לנו הדין באומר התופס שבפיקדון בא לידו אפילו אם יאמר שברשות פלוני בא לידו עכ"ז חייב להחזיר הואיל ובעי השבה מעלייא דאי לא תימא הכי ותאמר דלסברת הע"ש דהאי יש אומרים ס"ל דבאומר התופס שברשות בעליו נתנו לידו פטור שהיה טענה הפוטרת את המפקיד שיהיה בתפיסת התופס תפיסה א"ך מאי אירייא יצא לחלק באם תפסו מיד הנפקד ה"ל לחלק במפקיד עצמו בין טוען הנפקד שבסתם בא לידו בין טוען שברשות פלוני בעליו נתן לידו אלא ודאי דהאי טעמא דהשבה בעי ס"ל להע"ש דשייך בין טוען הנפקד בסתם פקדון בא לידו או ברשות הבעלים חייב הנפקד להחזיר דבעי השבה מעלייא וא"ך זה הדין דתחילת דינו דהריטב"א הוי אדרבא פליג על הי"א קמא דס"ל דבטוען שברשות נתן לו תפיסתו תפיסה ולדעת הריטב"א לא הוי תפיסה ומכ"ש דפליג על סברת הי"ח וסוף דינא דהריטב"א הוי אדרבה מוסכם אפילו לסברא קמא דהואיל וס"ל דהריטב"א מיירי שהתופס טוען שבע"ך של מפקיד תפס א"ך הוי פוטר את המפקיד בטענתו והוי בודאי תפיסתו תפיסה אפילו לסברת י"א קמא וכל זה נראה מדברי הש"ך

אכן פש גבן לברורי ג"ך דלסברת הסמ"ע דס"ל דהי"א קמא ס"ל דבעי שיאמר התופס שנתנו לו משם פלוני ועל חוב זה ולהי"ח ס"ל דסגי במה שיאמר דנתנם לידו בשם המשליח א"ך האי יש אומרים שהביא מור"ם באחרונה יש לומר דמוסכמת היא אליבא דכ"ע דכולהו ס"ל בנתן לו בסתם אפילו החולקים על סברא קמא מודו דלא מהני וחייב להשיב ולא באה סברת הריטב"א אלא על צד דאם תפס. דלסברא קמייתא לא מהני הואיל וחבירו בא לו היזק על ידו אבל האי סברא שהיא סברת הריטב"א לא חיישי אלא במקום השבה

א"ך לפי זה באנו לנדו"ד במי שנתן פקדון ביד המלוה אם התופס הזה טוען שבסתם נתנו לו והוא רוצה לתופסו מפאת חוב שנושא בבעליו לדעת הסמ"ע דין זה לא נכנס במחלוקת כלל וכן לסברא קמא דמור"ם וכן לסברת החולקים דס"ל להסמ"ע דבעו מיהת לומר דברשות באו לידו כמו"ש וכן לסברת הריטב"א אליבא דכו"ע דצריך להחזיר ואין אומר ואין דברים

ולסברת הש"ך דין זה נכנס במחלוקת דלסברת הי"א קמא ולסברת הריטב"א א"ך הרי חייב להחזיר אבל לסברת הי"ח שנייה שהביא מור"ם דאינו צריך להחזיר דהואיל ומממונו הוא יכול לתופסו אלא דעכ"ז הדין הוא כסברא קמא הן מצד דסברת הריטב"א קיימי בשיטתייהו והוו רובא הן מצד דהביאה מור"ם באחרונה ומה גם לסברת הש"ך דהדין הוא כסברא קמא הואיל דגדולי עולם הכי סברי ומה גם דרוב מנין ורוב בנין סברי הכי ואותה סברת הי"ח כתב הש"ך דהיא סברא מוטעת א"ך קם דינא אליביה דחייב להחזיר וכן היא סברת הב"ח ומכ"ש סברת הע"ש לפי מאי דפירשה הש"ך

ואם טוען התופס שהמפקיד נתנה בידו ואמר לו שפלוני נתנם לו להפקיד בידו בזה נכנסה המחלוקת דלסברת הסמ"ע ס"ל דלסברת הי"א חייב להחזיר אבל לסברת הי"ח א"צ להחזיר ולסברא בתרייתא ג"ך נראה דאזלא בשיטת הי"א קמא דבעיא השבה וממילא אפילו יאמר שפלוני נתנם לו לפקדון אפילו הכי חייב להחזיר א"ך לדברי הסמ"ע הרי לסברא קמייתא ולסברת הריטב"א חייב להחזיר ולסברת החולקים הוא דאינו חייב וממילא לפי זה חייב להחזיר הואיל ותרי סברות הם מוסכמים לשטה חדא ובפרט שהביא סברת הריטב"א באחרונה א"ך ודאי נראה דחייב להחזיר

אבל לסברת הש"ך הדין הוא דאינו חייב להחזיר דהא לדידיה סברת הריטב"א לא אזלא אלא לשטת הי"ח דאמרי אפילו תפס בסתם הוי תפיסא אית ליה להריטב"א דהואיל והפקידו בסתם צריך החזרה אבל אם לא הפקידו בסתם אלא אמר לו שברשות פלוני הפקידם בודאי דלא בעי ואין צריך להחזיר א"ך באומר ברשות פלוני נתתם בידי בפיקדון לא נכנס זה במחלוקת ואליבא דכו"ע אין חייב להחזיר וסברת הב"ח הכי הוא

אלא דלסברת הע"ש צריך ג"ך לברורי דהא פירש הש"ך דהע"ש פליג על הי"א קמא וס"ל דאפילו בטוען טענה שפוטר בה המפקיד אפילו הכי בעי השבה מעלייא א"ך הרי יש כאן החולקים על סברא זאת וסברה דצריך להחזיר אפילו הכי ודאי נקטינן כסברא קמייתא הן מצד דהי"ח פשיטא דס"ל דאינו צריך להחזיר והוו ג"ך תרי סברות שהם סברת י"א וסברת החולקים נגד הריטב"א ז"ל הן מצד הש"ך כתב דסברא קמייתא מבוררת ומלובנת היא ועמודי עולם רובם סמוכו עלה כוותיה נקטינן

והגם דהסמ"ע ס"ל דסברא קמייתא בעייא למימר נתתם לי בחובי ודוגמא דידיה בעי עד שיאמר וכו' הרי כבר ביררתי לך דהש"ך והב"ח פליגי עליו וגם הע"ש כך צריך לפרשו כוותייהו נקטינן

ולפי זה יעלה בידינו דנפקד שמסר לאחר בתורת פיקדון ויצא נפקד השני לטעון וכו' אם קבלו בסתם חייב להחזיר ואם אומר שלא קבלו בסתם אלא אמר לו ברשות פלוני הרי זה אינו חייב להחזיר

ובתופס מיד אחרים לסברת הסמ"ע הרי זה נכנס במחלוקת דלסברא קמא לא מהני משום דמזיק לחבירו אבל לסברת החולקים דלא חיישי להזיקו וגם לסברת הריטב"א דאין צריך השבה בזה א"ך אינו חייב להחזיר

ולסברת הש"ך ג"ך כך היא דסברת הי"ח וסברת הריטב"א שוים ופליגי אסברת הי"א קמא אלא דהש"ך כתב בפשיטות דנקטינן כסברא קמייתא וגם הסמ"ע איכא למימר דכך ס"ל דההלכה היא כסברת קמייתא וכדקלסה לההיא סברא הש"ך ומה גם לסברה הע"ש דס"ל דההיא סברא עצמה דהריטב"א לא פטר בתופס מיד חבירו אלא באומר התופס שבע"ך תפסה ממנו דזה הוי סברא מוסכמת אליבא דהי"א קמא אבל אם אינו טוען שבע"ך תפסה אית ליה להע"ש דחייב להחזיר א"ך נראה דקם דינא אליבא דכו"ע דבתופס מיד חבירו שלא בע"ך ודאי דחייב להחזיר זהו מה שנראה מדברי הג"ה זאת ודו"ק: