פעמוני זהב חלק א נה

סימן מ"ו

בש"ע ס"א. המוציא שט"ח וכו' הרי זה נאמן וישבע היסת ויפטר ואם קיימו המלוה אח"כ בב"ד הרי הוא כשאר שטרות ע"כ. מלשון זה שכתב וישבע ויפטר ואם קיימו המלוה אח"כ נראה פשוט דבדין הוא שיכול המלוה לתובעו לישבע כדין מלוה ע"פ ואפילו כבר נשבע אינו יכול לכוף הלוה למלוה לתת לו שטרו אלא בדין הוא שישאר ביד המלוה לראות אם יכול לקיימו ולכך פסיק ותני ואם קיימו אח"כ הרי הוא כשאר שטרות ועל זה תמיהא על הטו"ז שהביא בסו"ס ע"ה שנשאל בדין זה ממש ופסק דבדין הוא כדאמרן אך לא הזכיר כלל מלשון זה של הרמב"ם שפסק כאן מר"ן דממנו ראיה גמורה והוא תימא איך לא זכר שר דברי הרמב"ם ומר"ן אלו. יעו"ש ואין לומר דהרמב"ם ומר"ן כאן איירי בדלא תבע הלוה שטרו אלא אתרמי כך דאחר שנשבע הניח השטר מרצונו הטוב ביד המלוה ואח"כ המלוה קיימו אבל אה"ן אם היה הלוה תובע למלוה אחר השבועה שיתן לו שטרו היה יכול להוציאו מידו דזה אינו וכי בשוטקני עסקינן דהואיל לפי דברי הלוה דהמלוה הזה גברא זייפנא הוא מה לו להאמינו להניחו בידו ומעיקרא הואיל יעל ידי שבועה יכול להוציאו הוה ליה למימר לא אשבע לך עד שתמסור השטר לידי וכמ"ש הטו"ז בספיקו אלא ודאי דהאמת הוא מדברי הרמב"ם ומר"ן דיכול להשביעו ויהיה השטר אח"כ מונח ביד המלוה אולם יכול לקיימו ויגבה כשאר שטרות וק"ל

במור"ם ס"ד. ויש מי שכתב מאחר שנהגו שהרב וכו' עיין להש"ך מה שכתב על מנהג זה ועיין להרדב"ז ח"א סי' שס"ח שכתב דראוי לבטל מנהג זה דנפיק מניה חורבה וכתב דאם נתקיים השטר במקום שנהגו כך ומוציא אותו במקום שלא נהגו ובעל דין מערער עליו צריך לקיימו בתלתא כדינא דתלמודא שהרי בעל דין אומר לא צייתנא אלא למנהג מקומי ואם שניהם ממקום שנהגו בכך והוציאו במקום אחר בזה יש לומר דהולכים אחר מנהגם יע"ש

ש"ע ס"ה. מקיימין השטר אפילו שלא בפני בע"ד וכו' ובכתב יד אם הדין כך הוא עיין כאן בש"ך סק"י שהעלה דמן הדין דוקא בפני הלוה אך משום מנהג יכיל לקיים שלא בפני בע"ד ע"ע אך ראיתי להרב גוא"ל זלה"ה כאן שהביא משם הפוסקים דשוים הם שטר וכת"י ע"ע וכן נראה מדברי הרה"ג רב אד"א זלה"ה בס' מעיין גנים בס' ס"ט סוף ס"ב דלדעת מר"ן שטר וכת"י דין אחד להם. ברם ראיתי להרב משחא דרבותא בס' ק"ח סי"ו יעו"ש דספוקי מספקא ליה אם שוים הם או לא יעו"ע שוב ראיתי להרב מש"ה שפיר קאמר במערכת קו"פ אות ט"ל ששם האריך הרחיב כמידתו לכל רוח ואסף איש טהור דעת הפוסקים וזו הלכה העלה דגם קיום כת"י אין צריך בפני הלוה יעו"ע ועד אחורן עיין בס' וי"ץ להרב מוהרי"ו זלה"ה בס' קל"ג וקל"ז וקנ"ז וק"ל ובפת"ש סס"ט סק"ב וק"ל

סמ"ע סקט"ו. ויאמר כל אחד זה כת"י וכו' דאל"כ היה צריך כל אחד להעיד וכו' לכאורה קשה לי דברי הסמ"ע אלו שכתב על דברי מר"ן אלו שהם דברי הרמב"ם דיוק זה דמדייק ואומר דאל"כ היה צריך כל אחד להעיד וכו' ועל זה קשה לי דהיאך יוצדק דברים אלו על דברי הרמב"ם הרי דברי הרמב"ם פסק מר"ן לקמן ס"י בסברא ראשונה ומשם מוכח דהרמב"ם ס"ל דכל שאינם זוכרים העדות לא מהני אפילו אם יכיר כל אחד חתימת חבירו וכמ"ש הסמ"ע עצמו שם סקכ"ח יעו"ש וא"כ קשה היאך כתב כאן על דברי הרמב"ם האי דאל"כ וכו'

אלא נראה לע"ד דהסמ"ע לא על הרמב"ם קאי האי דאל"כ אלא על סברת מר"ן דגם הוא פסיק ותני כהרמב"ם דצריך שיאמר ואני עד וכו' לזה פירש דלדעת מר"ן דמצריך לומר ואני עד הוא בזוכרים וכו' דאם אינם זוכרים היה צריך כל אחד להעיד גם על חתימת חבירו וכמ"ש הרב המחבר. אבל להרמב"ם ודאי דלא מהנו כלל וכל דברי הסמ"ע כאן אינם אלא לדעת המחבר ואתייא מבינייא דלדעת הסמ"ע ס"ל דמר"ן דעתו לפסוק לקמן כסברת החולקים ולא כהרמב"ם דס"ל דאם אינם זוכרים לא מהני עדותם אפילו כל אחד יעיד על דברי חבירו דאי אמרינן דמר"ן ס"ל שם כדעת הרמב"ם דלא מהני א"כ הכי הול"ל הסמ"ע דאל"כ אם אינם זוכרים לא מהנו עדותם כלל אפילו כל אחד יעיד על דברי חבירו אלא ודאי דסברת הסמ"ע היא דמר"ן לקמן כהי"ח ס"ל וכן נראה מדברי הש"ך לקמן סקל"א דמר"ן חזר ופסק כהי"ח יעו"ש וכן נראה לדקדק גם מדברי הש"ך סקי"ג שכתב הוא לשון הרמב"ם ולטעמיה אזיל וכו' דנראה לפרש בכוונתו דהואיל והוא לשון הרמב"ם דאזיל לשטתו נקט מר"ן כלשון הרמב"ם כאורחיה אבל להחולקים הם דלא כהרמב"ם ומר"ן אזיל בשעת החולקים כן נראה לדייק מדברי הש"ך דאל"כ מה אתא להשמיענו דוק בדבריו וא"כ קם דינא דהדין הוא כסברת החולקים לקמן ס"י ואין זה נגד הכלל המסור בידינו דכשמביא דבריו בסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם דגם לקמן לא כתב סברא קמא סתם אלא כתב לבסוף אלה דברי הרמב"ם וי"ח וכו' והוי כאלו כתב י"א וי"א דאדרבא הדין הוא כי"א בתרא דדוקא לא נתקבל הכלל אלא היכא שסתם מר"ן דעתו בראשונה ולא הזכיר שום דבר אבל בכאן הואיל וכתב זו דברי הרמב"ם אדרבא בא לומר דזו סברא יחידאה היא והגם דלא סיים עליה וי"א אלא וי"ח אין שום חילוק וכמ"ש הש"ך בס' כ"ה והביא דבריו ג"כ הרמ"ק סכ"ה ס"ק טו"ב דיש אומרים וי"ח בחדא מחתא נינהו וק"ל

שוב אחרי מופלג בא לידי ספר החבי"ב כנה"ג וראיתי בהגהו"ת הב"י סעיף צ"ג שכתב וז"ל ולענין הלכה. רבינו המחבר ז"ל בספרו הקצר כתב שתי הסברות ולא הכריע וכפי מ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל בתשובותיו סצ"ו ומורי הרב ז"ל חי"ד ס"א שדרך הרב ז"ל לתפוס עיקר הסברה שכותב בסתם אפשר דאף בכאן ס"ל דסברת הרמב"ם עיקר הואיל וכתבה בסתם אפע"פ שכתב לבסוף אלה דברי הרמב"ם ומדברי הרב המפ"ה נראה שתופס עיקר כדברי רבינו