פעמוני זהב חלק א נג

יוצדק הדין שכתב מר"ן כאן סי"א דאפי' ראו ההלואה בניסן ולא כתבו לו עד תשרי הואיל ולאו שטר אקנייתא הוא כותבין יום שנמסר בו השטר הרי יש לחוש דילמא קנה קרקע בין יום ההלואה ליום המסירה ולפי דעת הסמ"ע הרי אין הקרקע משתעבד אלא הקרקע שהיה לו בשעת ההלואה ולא בשעת הכתיבה. אלא דזה מבורר יוצא בב"י סו"ס ט"ל דשם הוא עיקר דין סעיף י"א שפסק מר"ן כאן דשם הביא הרב"י דברי בעה"ת ומשם מפורש דיש חלוק דבשטר אקנייתא שעבוד הלוה הוא משעת הקנין ובדלא אקנייתא השעבוד הוא משעת מסירה וליכא אותה חששא יעו"ש

מעתה יש לנו לומר דדינא דסעיף זה דשטרי חוב המאוחרים כשרים אם כתב דאקנה תמצא אותם בין בשטרי אקנייתא או אפילו בדלא אקנייתא וכגון מאי כגון שכתבו לו העדים השטר בניסן ומסרוהו לו בניסן אך כתבו בו זמן של תשרי ודאי מאוחר הוא דביום שנמסר לידו זכה וחיישינן דילמה יקנה קרקע בין יום המסירה ליום הזמן שנכתב בזה השטר ולא נשתעבדו. וממילא פסול אך אם היה כתוב בו דאקנה כשר ואל יקשה בעיניך היאך תמצא בשטר דלאו אקנייתא יהיה כתוב דאקנה דזה אינו ועיין בס' משחד"ר בנימוקי מהרמ"א זלה"ה שכתב דאפילו בשטר דלית ביה קנין יכול להתנות בשעת הלואה ששעבד לו שקנה ושיקנה ודו"ק

ש"ע סכ"ג. ראובן ושמעון וכו' אם יכתבו הרשאה וכו' מלשון זה דאם יכתבו. פשט הלשון משמע אם יהיה באופן זה ואם לא. לא. א"כ מוכח דאין שמעון יכול לכוף לראובן לכתוב לו הרשאה

גם יש לדקדק דודאי אין לכוף לראובן ממה שפסק דלוקח יכול לדחותו ולומר לו הנחתי לך וכו' ואי באמת כייפינן ליה לראובן לכתוב לו ההרשאה א"כ אטרוחי ב"ד למה. היה לן לדונו שיטרוף ממנו דאמרינן ליה לזה הלוקח מאי אהני לך בדחייה זו עכשיו הרי יום מחר מוכרח אתה לתת לו הקרקע כי מוכרח הוא על ראובן לכתוב לו הרשאה ויבוא לגבות ממ"ן וא"כ אטרוחי ב"ד למה לי אלא ודאי האמת הוא שאין שום חיוב על ראובן לכתוב לו ואזי מהנייא דחיית זה הלוקח שדוחה לשמעון כי לבו אומר לו שמא לא ירצה לכתוב לו. זה נראה לי מדקדוק הלשון ומן הסברא ותהלי"ת כאשר דמיתי כן מצאתי בלמודי בגמרא בכתובות פרק מי שהי"ן שכן כתב הריא"ז וז"ל ונראה בעיני שאין זה יכול לכוף את חבירו שיכתוב לו הרשאה אם לא ירצה חבירו יעו"ש ודו"ק

ש"ע סכ"ה. מי שהוציאו עליו שט"ח וכו' יש כח במחילה זו לבטל השטר ע"כ ראיתי להרב מ"ק בס' ס"ה סקמ"ח שכתב ז"ל כתב כ"ג שובר שנכתב עד יום פלוני והיה לו מלוה בשטר שזמן הלואה קודם השובר וזמן פירעון אחר השובר ופסק אם השובר הוא שובר של מחילה גם הלואה זו בכלל ואם הוא שובר של פירעון אין הלואה זו בכלל וכתב עוד כל שובר מסופק מרעי לשטר ודאי ועכ"פ לא מפקינן שטרא מניה ולעולם אמרינן יד בטל השובר על העליונה מפני שהוא מוחזק ויד בעל השטר על התחתונה מפני שבא להוציא עכ"ל יעו"ע

סמ"ע סק"ן. שק"ן.פ"ר שכתבתי דה"ה אם באחד כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון דהו"ל כאלו נכתב בשניהם אדר ראשון עכ"ל מכאן יש להוכיח במי שהוציא שטר על חבירו שכתוב באדר שני והאחד הוציא שובר שכתוב באדר סתם דבעל השטר גובה הגם דקי"ל דיד בעל השטר על התחתונה נגד בעל השובר כמ"ש בסעיפים הקודמים אפילו הכי כאן נראה פשוט דיד בעל השובר על התחתונה דהא מבורר מדברי הסמ"ע דאפילו בפני שטר שכתוב בו אדר ראשון והנכסים קיימי בחזקתיה אפילו הכי. גם במי שכתוב בשטר אדר סתם הוי כאלו מפורש ראשון ויחלוקו או מי שזמנו קודם בימות החודש יפרע תחלה ודו"ק וכן ראיתי להרב דמש"ק אליעז"ר שפסק כן משם בעל התרומות וק"ל: סימן מ"ד

ש"ע ס"ו. שטר שיש בו גרר וכו' ויש פוסלים ע"כ הגם דמר"ן כתב סברת המכ"ש בסתם ואנן קי"ל כסתמא ולא כדעת החולקין בכאן הדין הוא כדעת היש פוסלים דהא מצינו למר"ן עצמו חזר וסתם בס' מ"ה סכ"ג כדעת היש פוסלים יעו"ש שכתב בסוף דבריו וז"ל ואם יש עדים שהפירעון הוא כתב יד הלוה כשר דתו ליכא למיחש למידי ע"כ. א"כ מכאן תשמ"ע דלא הכשיר אלא אם הוא כתב יד הלוה הלאו הכי פסול א"כ הרי מכאן תשמע דחזר בו מר"ן וסתם כדעת הפוסלין וכן ראיתי להרב דמש"א בס' מ"ד ס"ו שכתב וז"ל יש לתמוה על הש"ע שכאן כתב דעת היש פוסלין ועיקר הדין ומ"ה כתב ויש פוסלין ולקמן ס' מ"ה סוף הסימן כתב בפשיטות דעת הש"ע דכשר בלי חולק כלל דפסול ובב"י עצמו כתב עיין לקמן סי' מ"ה וכן לקמן כתב עיין סמ"ד ס"ו עכ"ל ורואה אנכי דדברי הרב אלו יש בהם ערבוב דברים. ובודאי דט"ס נפל בדפוס אכן המובן מדבריו הוא דדעתו להקשות כמו שכתבנו דכאן סתם הדין כמכשירין ולקמן סתם כדעת הפוסלין וכן ראיתי להרב הנ"ז נמי שחזר ג"כ בסו"ס מ"ה סכ"ג שחזר וכתב וז"ל עיין לעיל ס' מ"ד ס"ו כתב דעת המכשירין לפי הדין וכאן כתב בלי חולק דפסול ע"ש עכ"ל. נקטינן מהאמור דמר"ן חזר וסתם כדעת החולקין ואנן הכי קי"ל כמשנה בתרא וגם הש"ך בסמ"ד שדי נרגא בסב' המכשירין והעלה דפסול והכי נקטינן ועיין בתשובת הרא"ש שהביא הרב"י בס' פ"ד דמשם באירה דדעתו הוא דאם היה גריר מכ"ש אם נכתב הפירעון על הגרר דהדין הוא דלא היה מנהגו לגבות בו זולת זהוב אחד. שהיה הרא"ש תולה שנפרע כולו חוץ מזהוב אחד שהמלוה גררו ויעו"ש שהביא דעת הרא"ש בלי שום חולק ונראה דכך דעתו נוטה וגם כאן בס' זה כתב הרב"י סי"ב וז"ל שטר שכתוב בו בני שיטי ארבע מאות זהובים פירעון והוא כתוב על הגרר אכתוב בסי' פ"ד תשובת הרא"ש בזה יעו"ש הרי לך דדעת הרב"י לסמוך בזה על תשובת הרא"ש שכתבנו וכן פסק בקצר בש"ע בס' פ"ד וא"כ קם דינא דהדין