פעמוני זהב חלק א מט

בהכי כיון דהשתא מיהא לית להו הנאה מבוררת שיכולים למוכרו מהשתא אלא אם יצטרכו לת"ת וכו' דשמא לא יבואו לידי כך דלא אזלינן בתר השתא וכמ"ש סל"ז ס"י וז"ל כל היכא דהשתא אינו נוגע אפע"פ שאם יתעשר יהנה בעדותו להעיד עכ"ל הרי מבואר דלא אזלינן אלא בתר השתא עכ"ל הרב יוא"ל ז"ל הרי מדברי הרב ה' מבורר לן דלא שנא שמא יעשיר לשמא יעני

והגם דיש יד הדוחה לדחות דדוקא בצבור הוא דלא אמרינן הכי משום שאין הצבור עני אבל בחד ושנים איכא לספוקי דשמא איכא לחוש שמא יעני אלא נראה דאין לחלק בזה וכמו שיראה המעיין בדבריו מדקאמר דשמא לא יבואו לידי כך מזה משמע דלא יהיב טעמא משום דצבור הם ובפרט דמביא ראי' לדבריו מההיא דלא חיישינן לשמא יעשיר וכו' ומן הראוי היה לו להביא ראייתו בק"ו דהשתא ומה באדם אחד דיכול להיות שיעשיר עכ"ז לא חיישינן מכ"ש דבר של צבור דעל הרוב לא יבואו כל הצבור לידי עניות דאין הצבור עני לא כ"ש

אלא משמע מדבריו דלא מחלק בזה וס"ל כל אפייא שוים או כולהו מילתא דשכיחא היא ועכ"ז לא חיישינן או כולהו מילתא דלא שכיחא ולכך לא חיישינן נקטינן מכל האמור דכל דהשתא אינו נוגיע לא חיישינן. לפוסלו משום עתידות וק"ל

ש"ע סי"ט. בני העיר שנגנב ס"ת שלהם הואיל ולשמיעה הוא עשוי וכו' עיין להרב מוהר"ר יוא"ל זלה"ה ח"ב ס' פ"ג דכתב דדין זה הוא אפילו במקדיש ס"ת דידיה אם להם ס"ת אחרת באותה בית הכנסת יכול להעיד כמ"ש מור"ם דהואיל וכבר הקדישו לאו דידיה הוא וידו ויד הקהל שוה בו ובמקום דשאר הקהל יכולים להעיד גם הוא יכול להעיד וק"ל

ש"ע סכ"ב. וז"ל עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות ועל כל עניניהם וכשרים אפילו לקרוביהם כיון שקבלום עליהם עכ"ל הגם דמכאן מוכח דהקהל מעידים זל"ז אפילו בדבר הנוגע היינו דוקא בקהלה אחת שהיא בעיר והדבר נוגע לכולם אבל בעיר שיש בה שני קהלות וקהל אחד מהם הוצרך לעדות ויש להם נגיעה והקהלה האחרת שיש עמהם בעיר אינם נוגעים בזה אין מקבלין עדות של בני קהלה זאת מזה על זה הואיל ויש קהלה אחרת עמהם בעיר שאין להם נגיעה עם קהלה זאת ויכולה להעיד. כן כתב הרב מוהר"י ן' וואליד ז"ל ח"א סי"ו מילתא בטעמא וכתב שכן כתב רשב"ץ ומהריט"ץ והרבה פוסקים זלה"ה יעו"ש

במור"ם סכ"ב וכן לא אמרינן בכיוצא לא ראינו אינה ראיה וכו' בתשובותי סימן רל"ה כתבתי בזה"ל והגם שבדבר של מנהג מצינו למור"ם בחומ"ש סל"ז סכ"ה כתב דבעדות המנהג לא אמרינן ביה עדות לא ראינו לא הוי ראיה אלא הוי ראיה יעו"ש הרי נגד זה מצינו להרב"י ביור"ד ס"א כתב משם האגו"ר שכתב ז"ל אפע"ג שדעת הפוסקים הכל שוחטים אפילו נשים המנהג בכל גלילות ישראל שלא ישחטו ומעולם לא ראיתי נהנו לשחוט לכן אין להניחם לשחוט כי מנהג מבטל הלכה ע"כ והרב"י סיים על דבריו וכתב ז"ל ואני אומר שאם היה אומר שהיו רוצות לשחוט ולא הניחום היה אפשר לומר שהיה ראיה אך ראית לא ראינו אינה ראיה עכ"ל ועל זה סמך ופסק שם בש"ע יור"ד ס"א הכל שוחטין לכתחילה אפילו נשים עכ"ל וא"כ הואיל ובש"ע פסק נגד סברת האגו"ר בודאי דהכי נקטינן אלא דעדיין צריך למה מור"ם הביא כאן סברת האגור בסתם על דברי הש"ע ולפי האמת מר"ן בב"י ובש"ע הוא הפך סברת האגור כמש"ל ודו"ק: ע"ה רפאל אנקאווא יצ"ו סי"ט אכי"ר. הלכות הלואה סימן ט"ל

ש"ע ס"ב. המלוה את חבירו וכו' צריכים להמלך וכו' מקור דין זה בכתובות דף נ"ה ע"א מחלוקת רבני פומבדיתא עם בני מתא מחסייא דבני מתא מחסייא ס"ל א"ל כתבו וחתמו ותנו לי צריך לאמלוכי ביה וראיתי להרב אד"א זצוק"ל בספרו המופלא מג"ן גבורי"ם שכתב וז"ל משמע דוקא בהא פליגי אבל בשכבר כתבו השטר וא"ל הבו ליה לא צריך לאמלוכי ביה שהרי אין כאן אלא שליחות המסירה ומיד יתנוהו משא"כ בכתבו וכו' דאע"פ שיש להם רשות לכתוב ליתנו בעי לאמלוכי ביה ועוד י"ל דמאי דקאמר כתבו וכו' הכי קאמר כתבו כדי שתהיו מוכנים ליתן לו משא"כ כתבו ליה לחוד ולפ"ז אם פירש בהדייא שעושה אותם שלוחים בין על הכתיבה בין על המסירה אין צריכים למלך בו עכ"ל ע"ש

ש"ע ס"ד. אם הלוה וכו' יש מי שאומר דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא בשקנו וכו' ודאי דנקטינן כהאי י"א הואיל ומר"ן לא הוי עליה סברת החולקים ולא חש להביא אלא האי סברא ודאי הכי פסיקא ליה וכן ג"כ בס' רל"ח לא חש להביא אלא סברא זו דוקא ודאי הכי פסיקא ליה ומה גם אפילו מור"ם בעצמו שחש כאן לסברת החולקים והביאם בשם י"ח וכו' הרי מצינו לו כאן בסו"ס י"ג שפסק כדעת הטו"ר שפסק אמר קנו ממני שאני חייב לפלוני כו"כ וכתבו לו הרי אלו כותבים ונותנים לו ואין נותנים אותו ליד הלוה וכו' וכו' וכתב הש"ך דמפסק זה משמע דוקא שיאמר כתבו לו הלאו הכי לא אפילו היה בקנין דהואיל ולא היה בפני המלוה לא ניתן לכתוב וא"כ הואיל ומור"ם עצמו חזר ופסק שם הכי ודאי הכי נקטינן דכל קנין שלא היה בפני המלוה לא אמרינן בו סתמו לכתיבה עומד