פעמוני זהב חלק א מה

שכתב עכשיו שאין נוהגין רק להכריז חר"ם בעלמא לא לשון ארור ולא לשון שבועה העובר עליו אינו פסול ע"ע והביאו הרב מ"ק סק"ח וק"ל

ש"ע ס"ו. טבח שיצאתה טריפה וכו' עיין בסמ"ע שכתב דדעת הטו"ר והרמב"ם ז"ל היינו דוקא בשוחט לעצמו ומוכר אבל בשוחט לאחריני לא נפסל ע"ש ונראה פשוט דלא כתב כן הסמ"ע אלא לפי מאי דס"ל להרמב"ם כפי פסק מר"ן ביו"ד סי"ח דפסק שהטבח צריך ליטל שכר מן הטריפות כמו מן הכשירות יעו"ש אבל במקומות שאין נוטלים שכר מן הטריפות ודאי דדיניה הוא כמו מי ששוחט לעצמו דחשדינן ליה משום חמוד ממון הכשיר ועיין להטו"ז שם ביור"ד שכתב ולפי מה שפסק הש"ע בחומ"ש סי' ש"ו דהטבחים שלוקחים כרכשות מן הנשחט מיקרי שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מן הטריפות ועל פי זה כתב הטו"ז שיש להתיר היכא דהמנהג כן שלא נחשדו ישראל בשביל דבר קטן כזה להאכיל טריפות לישראל ע"ש ודאי לא כתב כן הטו"ז אלא להתיר לו ולא נחשדיה מסתמא אבל אם איתרע חזקתיה דראינו אותו שיצאתה טריפה מתחת ידו אין לנו ללמוד עליו זכות לומר שוגג או טועה היה אלא יש לנו לומר דמזיד היה כדי ליקח הכרכשת בשכרו גם לפי מה שכתב שם הש"ך טעם ההתיר בלוקח הכרכשת מן הכשירות הוא משום דלא חשדינן ליה שיאכל טרופות וא"כ יצטרך למוכרם ומתירה שמא ירגישו בזה עשה יעו"ש גם לטעם זה ודאי לא אמרה הש"ך אלא בסתם אבל היכא דראה ראינו שהכשיר הטריפה אין לנו לתלות בטעות ואמרינן איתרע חזקתיה אפילו בשביל דבר קל כזה ודו"ק

ש"ע ס"ז גנב וכן גזלן וכו' ובגונב לעכו"ם יש מחלוקת דלדעת הרדב"ז הוי ג"כ פסול ולדעת מהריק"ש הוי כשר דלא שמיעא להו לאינשי דגזל עכו"ם יש בו איסור עיין בס' משי"ש ח"א סמ"ה הביא דבריהם וק"ל שוב בא לידי ספר פת"ש וראיתי מה שכתב ע"ש

וכתב כנה"ג בשם רבו שאם רואה אדם שקונה מקח או עושה סרסרות ואמר לו תן לי כו"כ או תן לי חלק בזה ואם לאו אפסיד מקחך אפע"ג דגזל גמור הוא אינו נפסל לעדות יעו"ש

וכתב הב"ח בשם המרדכ"י דהמזיק לחבירו במזיד אפע"פ שדעתו לשלם נקרא רשע דחמס ומוכח מן הגמרא דפסול לעדות ולשבועה והוא הדין חובל חבירו במזיד ולפי זה אפילו טוען המזיק ברי שלא הזיק אלא כו"כ אין מוסרין לו שבועה אלא דינו כדין מי שכנגדו חשוד על השבועה והביא דבריהם הרב מ"ק וק"ל

ש"ך סק"ז ז"ל אינו נאמן לומר שוגג זה קאי אסברא הראשונה ודו"ק פירוש דבריו דלסברא הראשונה שהביא מר"ן בסתם דבריו יוצדק לך עליה דברי מור"ם דהיינו לסברא קמא סברא לה דגם בנשבע להבא אם עבר אח"כ פסול. לזה כתב מור"ם דאינו נאמן וכו' אבל לסברת י"א דס"ל דנשבע להבא אינו נפסל לא יוצדק דברי מור"ם כלל דהא נשבע להבא אפילו עבר מרצונו אינו נפסל כלל הואיל ולא עבר בשעת השבועה וגם אח"כ לא. אבל דבר שהוא אסור מצד עצמו אלא הוא אסרו וכמ"ש הסמ"ע בסעיף שקודם לזה ודו"ק

ש"ך סק"ח או אונס וכו' ונראה דכה"ג מיירי מהרש"ל וכו' עיין להרב הגהות אמר"י ברו"ך וכו' מה שחילק בזה יעו"ע ועיין להסמ"ע סי' צ"ב סק"ב דגם הוא ס"ל דדוקא בזמן קרוב הוא דאינו יכול לומר שכחתי וכדעת הש"ך יעו"ש וק"ל

סמ"ע סק"מ מכל מקום כיון שאין חבירו מקנה לו בקנין גמור אלא על ידי שחוק והתול בא לידו הוה ליה אבק גזל מידו אף שיש בו צד גזל מ"מ לא הוה נפסל בזה כיון שהוא אבק גזל שהוא מדרבנן ולא נפסל ממנו אלא א"כ יש לו ממנו הנאת, הגוף עכל"ה הא דהוצרך להעמיד דמשחק בקוביא אף שיש בו אבק גזל צריך שיאכל ממנו דהוי הנאת הגוף משום דהמחבר פסק כסברת הרמב"ם והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא ושם בהרמב"ם מפורש בהלכות עדות וז"ל משחק בקובייא פסול לעדות משום דחזקתו אוכל מן הגזל וכתב עליו הטור א"כ אם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו נפסל לפיכך הוצרך כאן הסמ"ע לומר דהואיל והוי אבק גזל צריך שתהיה לו ממנו הנאת הגוף ומא שיש להקשות כאן הוא דלפי דעה זו דבגזל דרבנן בעינן שתהיה לו ממנו הנאת הגוף א"כ למה הצריכו בכאן במשחק דוקא ואמרו והוא שלא יהיה לו אומנות אחרת דמשמע הא אי הוי לו אומנות אחרת כשר ומאי שנא משאר גזל דרבנן כגון מפריחי יונים האמורים בריש הסעיף דלא אצריכו בהם ואמרו והוא שלא תהיה לו אומנות דמשמע אפילו יש לו אומנות אחרת והפריח יונים הוי פסול והרי אין חזקתו אוכל מן הגזל ומאי טעמא הוי פסול גם בדין רבית האמור בס"י לא הצריכו דוקא באין לו אומנות כי אם הרבית ואפשר דיש לחלק דשאני משחק בקוביא הואיל ומשחק פעם אחר פעם אמרינן אפילו הרויח היום שמא יום מחר הפסיד מה שהרויח ומזונותיו שאכל לא מן הקוביא שהרויח אלא מן המלאכה שיש לו אבל אם אין לו שום מלאכה פשוט דמן הריוח אכל דמאין באו לו מזונותיו ובשביל זה פסול אבל מי שמלוה ברבית דרבנן או מפריח יונים אפילו יהיו לו כמה מלאכות עכ"ז פסול שהרי מה שהרויח נשאר בידו ובודאי אכלם דאין זה כמו משחק בקוביא שמרויח ומפסיד כדי שנאמר בו שמא הפסיד כנגד זה מה שהרויח אלא כל מה שלוקח ברבית נשאר בידו עד שיאכל אותם ועיין בס' כוס הישועות בחידושיו לסנהדרין דף כ"ד ע"ב

גם יש לחלק ולומר דשאני אבק גזל מגזל דרבנן דאבק גזל בעינן שיאכל ממנו ובגזל דרבנן משעה שגזלו עבר על דברי חכמים ונפסל מדבריהם לא כן בקוביא דלא מיקרי אסמכתא דכבר הוכיח הסמ"ע בס' ש"ע דהרמב"ם לא פסק כרמי בר חמא וא"כ ס"ל דמשחק בקוביא קנה ואין כאן אפילו גזל דרבנן אלא אבק גזל מיקרי ובזה הצריכו לאכול ממנו דוקא אבל אם לא אכל לא נפסל וכעין זה חלק הרב טו"ז זלה"ה ובסוף דבריו כתב דגם הסמ"ע איפשר דלזה כוון

אלא דלא ניחא לי למימר דהסמ"ע לזה נתכוון