פעמוני זהב חלק א מב

כההיא דנשבע להכחיש את' העד ע"כ יעו"ע

סמ"ע סק"ה. ואינו יכול להוסיף וכו' והיינו דוקא כשמעידין ע"פ לפני הב"ד או בשטר וכתב ידם ניכר וכו' ראיתי לה"ר באה"ט סק"ג שהקשה כאן על דברי הסמ"ע אלו שני קושיות וקושיא השנייה היא זה וז"ל ותו קשה במ"ש דאם כתיבת ידם ניכר אין נאמנים משמע דבלא ניכר נאמנים אמאי הא לאחר כדי דיבור איירי ובס' מ"ו פסק דאפילו אין כתיבת ידם ניכר אינם נאמנים אלא דוקא תוך כדי דיבור וצ"ע עכ"ל ואנא בריה קלה נלע"ד דזה אינה קושייא כלל דהן אמת דכאן איירי בלאחר כדי דיבור הכוונה היא אם העיד בפיו ולאחר כדי דיבור בא להוסיף תנאי בעדותו לא מהני ועל זה בא הסמ"ע ואמר דוקא העיד בפיו או בשטר מקויים דאזי כיון שנחקרה עדותו אינו יכול לחזור ולומר תנאי היה דכיון שהיגד שוב אינו חוזר אבל שטר שאינו מתקיים אלא ע"פ עדותם הגם שכבר נכתב זמן וזמנים עכ"פ אם בשעה שבא להעיד עליו אמרו שהוא כתב ידם ותנאי היה והם בתוך דיבור. דבריהם קיימים והגם דהואיל ואמרו שזה כתב ידם הוא ותנאי היה הרי נמצאו שחוזרים בעדותם דהא עדות על השטר יש לה זמן רב ועכשיו הוא שמוסיפין תנאי עכ"ז הואיל ואלולי עדותם זה לא היה מתקיים הרי זה נאמנים מכח מיגו אבל עכ"פ בעדותם זה שאומרים כתב ידינו הוא זה ותנאי היה צריך לאומרו תוך כדי דיבור כמ"ש שם בשמו והן הם הדברים ובזה אין תפיסה על הרב מאיר העינים זלה"ה וק"ל: סימן ל

ש"ע ס"ד. עד שמעיד ראיתי דבר זה ופלוג היה עמי ואותו פלוני אומר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זה הכחשה ע"כ. פירוש האי דינא. הוא אומר לא ראיתי וגם לא הייתי אבל אם אומר לא ראיתי אבל הייתי עמך הרי זה מיקרי עדות מוכחשת כדכתב מר"ן לעיל בס' כ"ט ס"ג דהיכא דתרווייהו כי הדדי ואמר האחד לא ראיתי הוא כאומר לחבירו לא ראיתה אלא דצריך לומר דהאי דינא מיירי לא ראיתי ולא הייתי והוא דסיים שם מור"ם בסו"ס כ"ט וכתב שם הסמ"ע דאותו דין דכתב מור"ם כתבו המחבר כאן בס"ל ס"ד ע"ש סקי"ג הרי דעיקר הדין כאן דלא מיקרי הכחשה אלא משום שאומר לא הייתי שם ודו"ק. וכן נראה פשוט מלשון הרא"ש שהביא הרב"י ודו"ק

בש"ך סקי"א. הוחזק כפרן וכו' וסמך עצמו אמ"ש לקמן דהתובע צריך לישבע ע"כ לא כן היא דעת הסמ"ע יעו"ש לקמן סקט"ו שכתב דבדין זה אין צריך לישבע יעו"ש

סמ"ע סקכ"ח ואם נעשה השטר קודם ניסן וכו' כ"כ ג"כ הטו"ר ובפריש"ה כתבתי דנראה דלאו דוקא קאמר קודם וכו' לכאורה יש לתמוה דמה חידש בפריש"ה דלאו דוקא קאמר הרי גם הרב"י כתב כן בפירוש וז"ל ומה שכתב ואם נעשה השטר קודם וכו' והוא הדין אם נעשה השטר בט"ו בניסן וזה מודה שפרע מנה ביום שאחריו או בו ביום דעדותו כשירה ולא נתמעט אלא היכא שמעיד שפרע מנה קודם עשיית השטר עכ"ל א"כ מה בא לחדש בפריש"ה אלא נראה דלאו כוונתו על לאו דוקא בלחוד אתא אלא לחדש לנו דאפילו כתוב ניסן סתם בשטר ההלואה וההודאה היתה ביום שני אזי יש לנו לתלות דיום ההלואה הכתוב בשטר סתם ניסן נימא הוא יום ר"ח ויום שני הוא הפירעון דזה לא נזכר בדברי הרב"י דמדברי הרב"י לא הוזכר אלא במוזכר בשטר יום ההלואה דהיינו יום ט"ו והפירעון יום שאחריו או בו ביום אבל היכא דהשטר סתום ניסן לא הוזכר בדברי הרב"י וזהו שבא לחדש הפריש"ה

סמ"ע סקל"א. סטראי וכו' וצ"ע אם יש עדים וכו' עיין להרב משנ"ה למל"ך בפרק י"ד מהלכות מלוה שנסתפק בזה והעלה הפך הסמ"ע כאן יעו"ש: סימן ל"א

ש"ע ס"א וס"ב וס"ג. מדיני סעיפים אלו נסתפקתי בראובן ושמעון שהיה לכל אחד שטר כתו"ח על לוה אחד אלא שעדיהם של השטרות אלו הם היו כבר מוכחשים דקי"ל לפי פסקי מר"ן אלו דאם היו של ראובן לבד לא יגבה כי אם הקטן שבהם אם היה מוציאן בבת אחת ואם היו של שני בני אדם שניהם גובין אחר שבועה וספיקא דידי הוא דראובן ושמעון אלו מכרו שטריהן אחד לחבירו בכתיבה ומסירה והלוקח הוציאם בבת אחת לגבות מהלוה מי אמרינן הואיל והשתא מיהא של אחד מהם הם דיינין להו כדין מלוה אחד שהוציאן ואין גובין אלא הקטן שבהם או אמרינן הואיל ועיקרם של שני בני אדם הם דיינין ליהו כאלו הוציאום שני מלוין ודינם הוא ישבעו שניהם ויגבה בהם הלוקח הזה ודוק והעמיק בספק זה. ואמרתי אני ללבי לברר ספק זה ממאי דפסק מר"ן בס' קע"ד ס"ב בדין חלוקת אחים דכתב שם דאם האחים באו לחלוק והיה אחד מהם בכור נותנים לו שני חלקום זה לפני זה ואם היה אחד מן האחים יבם ובא ליטול בירושת אביו חלקו וחלק אחיו המת אין נותנים לו שני חלקים זה לפני זה במצר אחד הואיל ומכח תרי גברי אתי אלא חשבינן כאלו שני אחים באו לחלוק וכאלו הם קיימים א"כ גם כאן הואיל ושני שטרות אלו עיקרם היה של שני מלוים אפילו השתא מיהא הם של מלוה אחד חשבינן ליהו כאלו הם עדיין ביד בעליהם ושניהם עומדים לפנינו לעשות דין עם המלוה וא"כ דין השתא ג"כ ישבעו המלוים ויגבה הקונה

זה אינינו שוה לי דהא בעיניך תראה טעם הסמ"ע שכתב בבכור הוא משום גזרת הכתוב הוא דאמר