פעמוני זהב חלק א מא

סמ"ע סקנ"א. ואם היה הנתבע חולה וכו' דוקא בתובע שיאמר אני רוצה ולהזכיר העדים וכו'. האי להזכיר העדים ודאי לא שיזכירם זכירה גמורה שיאמר להם כו"כ היה המעשה ואתם הייתם עדים וכו' דהא לעיל פסק מר"ן סי"ד דהבעל דין אם הזכיר לעדים ונזכרו לא יעיד והגם דהתם לא נקט אלא לשון יחיד וכתב בזה"ל וכן אם נזכר לדבר על ידי אחר שהזכירו לו יכול להעיד אבל אם הבע"ד בעצמו מזכירו לא יעיד וכו' ליכא למטעי ולומר דלא אמרו דאם הזכירו הבע"ד בעצמו לא יעיד אלא דוקא אם מזכיר עד אחד בזה הוא דיש לחוש שמא יסמוך עליו ויעיד אבל אם השני עדים עצמם מכירם הבעל דין נימא דלא ניחוש דתרווייהו העידו על סמך דבריו וא"כ נאמר דבשני עדים אפילו הבע"ד עצמו יכול להזכירם דזה לא יתכן שהרי אפילו אחד נזכר מעצמו עכ"ז האחר חיישינן דילמא מיסמך סמך על דבריו ולא דקדק כו"כ. וא"כ גם בתרתי סוף סוף עדיין החששה שמא אחד מהם לא דקדק כו"כ ומיסמך סמך על דברי הבע"ד ובפרט הרי נמצא הדבר מפורש בדברי רבינו הטו"ר והביאו הסמ"ע סקמ"ה וז"ל והטו"ר לא כתב על ידי הבע"ד אלא ע"י אחר ר"ל אפילו אם העדים שניהם שכחו הדבר ואחד הזכירם ויש בזה ג"כ צד רבותא ע"ש הרי משם מפורש דבשנים עצמם דוקא ע"י אחר הוא דיכול להזכירם אבל בע"ד לא ובפרט דהוו רבותא דמשמע דמגרע גריעי תרתי מחד וא"כ באומרך אפילו לעד אחד אינו יכול הבע"ד להזכירו מכ"ש לשנים וא"כ הדרן לקושייתינו האיך יכול לומר אני רוצה להזכירם אלא נראה פשוט דהאי זכירה לאו זכירה גמורה היא אלא הכוונה יאמר להם להעיד ברמז הדבר והם יעידו לו העדות כמו שראו או אפילו נימא דבזכירה גמורה איירי וכגון שהיו העדים ת"ח דפשוט דהואיל והם ת"ח אפילו יזכיר בשניהם הבע"ד יכולים להעיד דזיל בתר טעמא דת"ח ידקדק בדבריו א"כ פשוט דאפילו לשנים שהם ת"ח יכול הבע"ד להזכירם ודו"ק

ש"ע סי"ז. ראובן שתבע את שמעון ועדיו במקום אחר יאמר ב"ד לשמעון וכו' עיין להרב תוש"י בח"ב סט"ו בסופו שכתב וז"ל ועוד כיון שהעיד במקום קרוב לבע"ד מפא"ס למקנא"ס צריך להעיד בפניו דוקא וכמ"ש כנה"ג סכ"ח הגהות הב"י אות צ"ו בשם הרדב"ז דאפילו להרשב"א וסייעתיה דמקבלים העדות בעיר אחרת שלא בפני בע"ד וכו' אין זה אלא במקום רחוק אבל ממצרים לירושלים מקום קרוב הוא כשיירות מצויות עכ"ל ודו"ק

ש"ע סכ"ד. אין מקבלין עדות בלילה אלא ביום. קבלוה בלילה אפילו היו עדיו רודפין לילך למד"ה אין דנין ע"פ אותה קבלה ע"כ נלע"ד דאפילו קבלו העדות בלילה לפני הנרות לא מהני מדסתם המחבר דבריו ולא חלק כלל ש"מ דבכל אופן פסולה אותה העדות וכן משמע מדברי הסמ"ע בס"ה סק"ז דכתב דנראה לו להלכה ולא למעשה לענין לדון בלילה לכתחילה דומייא דק"ס דיכול להקנות גבי הנרות דולקות ואח"כ סיים דאין נראה לו כן למעשה הואיל ולא מצא חלוק בפירוש וא"כ קו"ח לענין עדות פשוט דלא מקבלין כלל לגבי הנרות דהא קב"ע היא חמורה מן הדין. דקב"ע יש בה התחלת הדין דוקא ועדיין לא נגמר הדין לא כן בדין דיש בו התחלה וגמר ומשום הכי חלק הסמ"ע שם סק"ח ובכאן בסכ"ח ס"ק ס"ג ע"ש א"כ הרי לפניך דאפילו לדברי הסמ"ע שרוצה לדמות התחלת הדין לק"ס עכ"ז לקב"ע ודאי דלא תיסק אדעתיה שתהיה כשירה בנרות דהא קב"ע חמירה מן התחלת הדין ומכ"ש לדברי הש"ך סק"ד שתמה על דברי הסמ"ע דס"ל דיש לדמות דין לק"ס וס"ל הש"ך דאפילו מאן דס"ל דיכול לעשות ק"ס בלילה עכ"ז לגבי הדין לא א"כ מכ"ש קב"ע שהיא חמורה מן הדין כמ"ש משם הסמ"ע ואין לומר דלא נסתפק הסמ"ע בדין וגם הש"ך לא פשיטא ליה דאין דנים אלא לכתחילה אבל בדיעבד אם דן בפני הנרות איכא למימר דדיניה הוי דין דע"כ לא כתב הסמ"ע בס"ה סק"ח דהרמב"ם לא שאני ליה בין לכתחילה בין בדיעבד דאין דיניה דין אלא אם דן בלילה בלי נרות אבל אם יהיו הנרות הגם דלכתחילה אין דנים נימא בדיעבד מודה גם הרמב"ם דהוי דיניה דין וא"כ עדיין יש לספוקי גם בקב"ע שקבלה כבר לפני הנרות אי מהנייא אפילו הכי נראה כ"ש דקבלת עדות שקבלה כבר בפני הנרות לא מהני אפילו בדיעבד דהא מור"ם ס"ל בס"ה דאם דן בלילה מהני ובס' כ"ח סכ"ד פסק מר"ן דאם קבל קב"ע בלילה לא מהני והקשה הסמ"ע דמאי שנא מההיא דס"ה דחלק מהר"ם וכתב בין לכתחילה לבדיעבד והוצרך לחלק דהתם הוי דיעבד ממש משא"כ הכא דרוצים לדון על העדות לכתחילה לא מיקרי דיעבד ממש ע"כ א"כ גם אני אביא דאפילו נימא דהרמב"ם יודה היכא דדן בפני הנרות דמהני עכ"ז גבי קבלת עדות אפילו קבלה בפני הנרות לא מהני דשאני בדין הוי דיעבד ממש לא כן בקב"ע וכמ"ש הסמ"ע ודו"ק. ואחרי כותבי ראיתי להרב זכו"ל אות ע' שכתב וז"ל ועיין ח"ש הגב"י אות צ"ז דכתב דנראה דלדעת הסמ"ע דאם יש נרות בלילה דנים הוא הדין עדות ע"כ ותמיהא לי מילתא דלפי מ"ש הרי לא דמו כלל וכמו שחלק הסמ"ע עצמו וכעת אין בידי ספר ח"ש ז"ל לראות הדבר על מתכונתו ודו"ק: סימן כ"ט

בסמ"ע ס"א. אחר שהעיד בב"ד אינו יכול לחזור וכו' ראיתי להרב הלק"ט שנשאל בעדים שהעידו וחזרו והעידו אי מפסלי מכאן ולהבא. והשיב כיון שהם לפנינו אנן סהדי שהם עדי שקר ולא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע במה שנראה אלא דיכולין לומר אין אנו רוצים לחוב בדמו של זה כמו שהובא משם הר"ן וזהו דוקא באותו ב"ד שמאחר שבאו לעשות מעשה על פיהם איך יפסלו אותם ונמצא תרתי דסתרן אבל הולכין ומעידים עליהם בב"ד אחר ומלקין אותם ופוסלין אותם