פעמוני זהב חלק א לו

לא יוכל לחזור בו ע"כ. לענין מאי רצונו לחזור שנאמר עליו אינו יכול לחזור בלאו הכי אפילו יחזור בו לית ליה רווחא דהא בדלית ליה זכותא קא מיירי אלא דדיניהם ודינינו שוה בזה קא מיירי כדכתבנו לכך נראה דרוצה לחזור בו ולבטל אותו דין ולדון לפני דייני ישראל וירויח בזה זמן ב"ד מיום שידונו אותם דיני ישראל או שיכול לחזור ולטעון בענין אחר וכמ"ש הסמ"ע סק"י וראיתי להרב דמש"ק אליעז"ר שהעיר מקושייתינו זאת באופן אחר יעו"ש מה שכתב ודו"ק

ובענין עיקר הדין אם יש לסמוך על דברי מור"ם אלו שכתב אבל אם כבר דן וכו' דהא מדברי הש"ך ס"ק ט"ו נראה דמר"ן לא ס"ל האי חלוקא דמור"ם דהא כתב הש"ך דמור"ם דמחליק בין לכתחילה לאם כבר דן דעתו הוא כדי שלא יהיו המרדכ"י והבעה"ת חלוקים. ואיהו ז"ל הקשה עליו דמלשון בעל התרומות והטו"ר משמע דאפילו אם כבר דן לא הוי דין דהואיל והקנין כמאן דליתא א"כ במה נתקיים הדין אם כבר דן יעו"ש. והוסיף הרב הנז' וכתב דלדעת מר"ן ס"ל לחלק דהמרדכ"י בעדות איירי והטו"ר והבעה"ת הם המדברים בדייני. וא"כ משמע מדבריו אלו דמר"ן לא ס"ל כחלוקו של מור"ם דאל"כ הוה ליה למר"ן לומר דגם המרדכ"י בדיינת איירי אלא דיש חלוק בין לכתחילה לאם כבר דן אלא בודאי דלית ליה האי חלוקא וא"כ הדרן לומר דמר"ן דכתב אבל אם קבל כותי לדיין וכו' דאזיל כסברת בעל התרומות היינו בין דעדיין לא דן אסור לדון בין שכבר דן יכול לחזור וכמו שהכריע הש"ך דבמאי יתקיים הדין וא"כ לא יוצדק לפי זה לשון אבל דכתב מור"ם דמיחזי מלשון זה דלא בא לחלוק על מר"ן אלא דמוסיף עליו ולפי זה מה שכתבנו נראה דבא לחלוק ולא הו"ל לכתוב בלשון אבל

אלא יש ליישב ולומר דממה שפירש מר"ן דברי המרדכ"י בעדות אין להוכיח דמדלא חלק בדברי מור"ם דהמרדכ"י איירי בקבלו ובדיעבד אם דן קיים והבע"ל התרומו"ת איירי בלכתחילה וכו' נשמע דבודאי לא ס"ל האי חלוקא אין מזה ראיה דאפשר דטעמו דלא חליקו בזה הוא משום דדברי המרדכ"י איירי קודם גמר דין וכמו שדקדק הש"ך על מור"ם או לפחות אפשר לומר דאפשר מר"ן מספקא ליה אם יש לחלק בבע"ל התרומו"ת ולומר דלא נאמר אסור אלא לכתחילה או אפילו אם דן אין דינו דין ובשביל זה לא רצה לחלוק בזה וחלוק בין עדים לדיינות וא"ך הואיל וטעמא דמר"ן לא נתפרש למה לא כדברי מור"ם א"ך מנא לן לומר דפליגי אפשר דמור"ם ס"ל דאיהו אזיל ומודה לסברת מר"ן אלא דגם מר"ן עצמו ס"ל האי חלוקא כדברי בע"ל התרומו"ת וא"כ הדרן לדינא לכללין דאית לן דבמקום דמר"ן לא גילא דעתו ומור"מ גילה דעתו כוותיה נקטינן ועיין בש"ך ס"ג סק"ח מה שכתב שם על דברי מור"ם דכתבם בסתם בתוך דברי מר"ן אפילו חלוקי יעו"ש וכן כעין זה יש בכמה מקומות ודו"ק

ש"ע ס"ג. מי שנתחייב וכו' ובמור"ם מי שמחוייב לישבע וכו' כללא דמילתא דדינים היוצאים מדברי מר"ן ומור"ם דסעיף זה דדין הראשון הוא מי שנתחייב שבועה בב"ד וא"ל השבע לי בחיי ראשך והפטר או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון דהיינו הקיל עליו בדברים כאלו לא נתקיים הדבר באמירה אלא בעינן קנין. ואם יצא חוץ לב"ד לדעת הסמ"ע סקי"ז אפילו יצא חוץ לב"ד יכול לחזור ומדבריו סקכ"א משמע דאם יצא חוץ לב"ד אינו יכול לחזור והניח בצ"ע. אכן מדברי הש"ך סקי"ט סבר דמור"ם ס"ל בדברי מר"ן דלא מהני יציאה מב"ד אלא צריך לישבע וא"ך ודאי דהכי נקטינן ועיין גוא"ל שכתב משם הכנה"ג דהכי נקטינן מכוח קי"ל יעו"ש

ומי שנתחייב היסת והפכה ג"ך דינו כדין הנז"ל ועליו ג"ך מחלוקת הסמ"ע והש"ך כמ"ש בדין הראשון והוא הדין נמי במי שלא היה חייב שבועה ואמר אשבע לך הוא נמי כדאמרן

אבל מי שמחוייב שבועה ואמר לפני ב"ד איני רוצה לישבע אלא לשלם משיצא חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין וזה מוסכם גם לדעת מר"ן בין לפי דברי הסמ"ע בין לפי דברי הש"ך והכי נקטינן כסברת מור"ם זה שהיא סתמית

ומי שנתחייב שבועה בב"ד ושתק יצא חוץ לב"ד יכול לחזור ולהפכה סמ"ע סקי"ט ואפילו אמר לא אשבע ויצא עכ"ז יכול אח"ך להפכה דיכולים לומר כוונתו במאי דאמר לא אשבע כוונתו לומר אלא אהפוך ג"ך הסמ"ע סקי"ט והסכים על ידו הש"ך בסקי"ז דלא כהב"ח דפליג על הסמ"ע יעו"ש בדבריהם

ואם חייבו ב"ד להנתבע לישבע ואמר אשבע ויצא חוץ לב"ד אינו יכול להפכה אח"ך כ"כ הסמ"ע שם וכן דקדק ג"ך מהרש"ל ומהר"ם וב"ח אכן הש"ך סקי"ז כתב דדקדוקים לא מוכרח יעו"ש ובעיקר הדין ודאי דכוותיהו נקטינן שהם רובא ובפרט דהש"ך לא נתכוון אלא לומר אין הכרח לדקדוקים ובעיקר הדין לא נחלק עליהם ולא סמך כי אם משום מנהג יעו"ש

ומי שנתחייב שבועה דאורייתא לחבירו ואמר לחבירו השבע וטול ונשבע בלי נטילת חפץ לא יכול לחזור בו אלא יחזור וישבע בנק"ח ויטול. כן מוכח בהרב"י והביאו הסמ"ע והש"ך

ואם אחר שנשבע לו בלי נטילת חפץ חזר בו הנתבע ואמר לו מעולם לא אמרתי לך שתשבע ותטול וכתב הרב"י דישבע הנתבע דלא אמר לו השבע וטול ואח"ך יחזור וישבע בנק"ח ויטול והש"ך סק"ך פקפק בדין זה וכתב דדין זה מיקרי שבועה שאינה באה על כפירת ממון ואנן קי"ל דכל תביעה שאין בה כפירת ממון אין נשבעים עליה יעו"ש

ש"ע ס"ג. מי שנתחייב וכו' אם קנו מידו אינו יכול לחזור וכו' עיין להרב הגוא"ל שכתב דדוקא בבא לחזור תוך הזמן שקבעו לו ב"ד הוא דאינו יכול לחזור אבל אם עבר זמן ב"ד והוא לא נשבע. יכול לחזור ע"ע וק"ל: סימן כ"ד. בש"ע ומור"ם. אין נזקקים וכו' או שיש לנתבע הזיק בזה ע"ך. מכאן יש לדון על