פעמוני זהב חלק א לד

אחד למעלה ואחד למטה לא כן בעמידה אין קפידה בכך דאין אומרים להם ע"ך. ומזה יש להליץ על מנהגינו דכשבאים שנים לד"ת על הרוב אחד יושב למעלה ואחד למטה משום דמצד עצמם הם יושבים ואין אנו אומרים להם לישב א"כ לא איכפת לן דהוי כאלו שניהם בעמידה דס"ל להסמ"ע דהואיל ולא אמרנו להם לא איכפת לן ועדיפא מזה כתב הש"ך בסק"ג דאם אחד ישב מעצמו ואחד נשאר עומד לא איכפת ודו"ק

בש"ך סק"ה. כתב הסמ"ע וכו' והב"ח חולק וכו' ואני בעוניי בחידושי למסכת שבועות כתבתי דלעד"ן לתרץ קושיית הב"ח ולומר דבשלמא העמדת העדים וישיבת הדיינים תרווייהו יש להם סמך מדאורייתא לכך ממה נפשך חסר אחת מהנה אבל בההיא דאשת חבר דרצה הב"ח להקשות ממנה שם ישיבת הדיינים היא דאורייתא וכבוד אשת חבר היא מדרבנן וכמ"ש התוס' שם בד"ה והאמר מר וכו' וא"ך הואיל ואחת מהנה מדרבנן העיקר הוא ישיבת הדיינים שהיא מדאורייתא ולכך חשבינן להאי עומד כמאן דשרי מסאניה כאלו הוא יושב לקיים מצוה דאוריי' וכבוד אשת רב הוא דשם מדרבנן אין כאן כי אם כבוד מדרבנן ואין חייב אלא משום חזותא בעלמא ולא מיקרייא עמידה אלא ישיבה לצאת בה ישיבת הדיינן משום חזותא בעלמא יצא בעמידה משום אשת חבר

גם אפשר לתרץ באופן אחר והוא דאין דנים אפשר משאי אפשר דבשלמא בעדים ודיינים הואיל והם שני גופות הילכך לא עבדינן סמיכה אחת לתרווייהו לעמידה ולישיבה הואיל ויכולים הדיינים לישב על הארץ או יעמדו העדים בזקיפה. אבל בההיא דשבועות בעובדא דרב נחמן שהיו לפניו שני מצות עמידה וישיבה והוא גוף אחד היאך יעשה. בזה אפשר דיכול לצאת ידי שניהם על ידי שיעמוד בשחייה ודו"ק

ש"ע במור"ם ס"ג. שמושיבין בע"ד וגם העדים וכו' נראה האי דמושיבין בע"ד לאו דוקא בשעת הטענות אלא אפילו בשעת ג"ד דומייא דעדות דבשעת עדותם היינו גמר דין שלהם וכן נראה ג"ך מדברי הש"ך שכתב משם הב"ח דמי שנגעה בו יראת ה' יעמוד לקיים מצות ועמדו ואי אמרת דכוונת מר"ן דוקא שלא בשעת גמר דין הוא דמושיבין אבל שעת גמר דין צריך לעמוד א"ך מאי האי דאמר הב"ח דמי שנגעה בו יראת ה' יקיים פסוק ועמדו הרי אפילו מי שלא נגעה בו צריך לקיים בשעת גמר דין דעיקר קרא לשעת גמר דין הוא אלא ודאי דכוונת מר"ן דאין צריך לעמוד כלל, וכן ראיתי גם כן להרב דמש"ק אליעז"ר שכן כתב ודו"ק

ש"ע ס"ג. כבר נהגו בכל בתי דינין שמושיבין העדים וכו' הילך לשון כנה"ג ז"ל ונראה בעיני שאין לקיים מנהג זה אלא בדיני ממונות אבל באיסור תורה כגון אם העידו עדים על האשה להתירה לבעלה או לאוסרה על בעלה אין כח חכמים להכשיר עדותן בישיבה ואם באו העדים לחזור בעדותן יכולים לחזור עד שיעידו עדותן בכשרות שהיושב פסול לעדות ריא"ז הובאו דבריו בשלט"י הגבורי"ם פ"ק דסנהדרין ועיין בדברי ר' ירוחם ז"ל ע"ך

ש"ע ס"ד. אם התובעים רבים והנתבע אומר אני חפץ וכו' ומה שלפעמים בא המלוה לתבוע ומביא בידו המורשה שלו וטוען הוא והמורשה והנתבע אומר שאינו רוצה לידון עם שניהם אלא יטעון אחד מהם לכאורה נראה דיש לנתבע לעכב וכן נראה מדברי הסמ"ע בס' קכ"ד סק"א שכתב וז"ל ועיין בד"מ שכתב דאפילו לתובע לא היתירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח לב"ד מורשה במקומו משא"ך כשגם התובע בב"ד אסור לטעון על ידי מליץ שלו אלא יטעון הוא בעצמו ע"ך

אלא דמדברי הש"ך שם בס' קכ"ד סק"א נראה להתיר לו לתובע לטעון איהו והמורשה שלו. דשם מוקי דברי הד"מ שהביא הסמ"ע שם הם איירי בדלא נתן לו כח למורשה אבל אם נתן לו כח למורשה יכול לטעון הוא והמורשה אלא דכל זה בתובע אבל בנתבע הואיל ואין בידו כח שום דבר לזכות למורשה כלל לא יוכל להעמיד עמו שום מורשה וא"ך יש סמך למה שבא המלוה והמורשה ודברי התובע מהבל ימעטו וק"ל ועיין בסמ"ע סימן זה סקי"ד שכך מטין הדברים יעו"ש ודו"ק

ש"ע ס"ד. אם הנתבעים רבים וכו' או יטעון כל אחד לעצמו וכו' ואם הנתבע אומר שלא ישבו בכולם שם אלא יצאו ויבוא כל אחד לטעון לבדו או אחד יטעון על כלם והם יצאו עיין כנה"ג שכתב דמדברי הסמ"ע נראה דאין יכול לכפותם לצאת אלא ישבו שם ואחד יטעון על כולם או יטענו זה אחר זה אבל מדברי המרדכי נראה דצריך לצאת ולא ישאר שם כי אם הטוען דוקא יע"ש וכן היא דעת הטו"ז יעו"ע ודו"ק

ש"ע ס"ה. אסור לדיין לשמוע וכו' עיין בס' מ"ק מ"ש משם רב"ח ועיין תוש"י ח"ב סק"ד ובספר בע"י חי"י סי"ח ומש"ה מערכת פ' אות נ"ד ועיין בס' ויאמר יצחק ח"ב מה שנוגע שם לדינים אלו ע"ע שם וק"ל

ש"ע ס"ח. אפי' הביא אחד מבעלי הדין עד"א לא יאמר וכו' יש להסתפק אם אחד מבעלי דינים הביא עד סומא דפסול לעדות כמ"ש בסל"ה סי"ב מהו הדין אם גם בזה לא יאמר לו או נימא הואיל ולא ידעי אינשי דסומא פסול כמו שיודעים שעד אחד לא מהני נימא דמחוייבים לומר לו סומא אין עדותו עדות. ונ"ל דבסומא יכול לומר דסומא פסול מהא דכתב הטו"ז בסמ"ב סק"א דשם הביא דברי הטו"ר שכתב דאפילו לא טען הנתבע הריעותא שבשטר אנן טענינן ליה והביא שם קושיית מהרש"ל על הטו"ר וז"ל ורש"ל הקשה על הטו"ר תימא הלא לא יכול לטעון דעד אחד אינו נאמן כמ"ש סי"ז ואולי יש לחלק בין זיוף דלית ביה ממש לעד אחד דמחייבו שבועה עכ"ל ולפי מ"ש לעיל דלא נתכוין הטו"ר לפסוק הדין כן רק שהדיין צריך להוכיחו לבע"ד על פניו בזה הרי העיד עליך ע"ך דברי הטו"ז

א"ך גם בסומא הגם שיש להסתפק אם טענינן ליה הואיל וליכא אינשי גמירי דסומא פסול עכ"ז יש לברר דאם דברי מר"ן כוונתו לומר דאם לא טעין איהו דעד"א פסול דיינין ליה עכ"ז בסומא טענינן ליה דיש חלוק בין סומא לעד"א דסומא כשטר מזוייף דמי דלית ביה ממש וכרש"ל. ואם כוונת מר"ן היא כסברת הטו"ז דלא פסקינן לדינא אלא לאוכוחי ליה א"ך גם בסומא לא טענינן ומוכחין אותו ופשוט וק"ל: