פעמוני זהב חלק א ל

תיקון ג"כ שכתב מר"ן בס"ד שצריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפילו אם לא שאל

ועל קושייא השנייה שכתב על דברי הסמ"ע דאם כתב הסופר אפילו יהיה טענות ארוכות וטענות קצרות לא יחניפו הדיינים דיאמרו דילמא מורשה הוא וכו' ועל זה הקשה איהו דאפילו יכתבו בידן יאמרו מורשה הוא וכו'. בזה אני אומר דודאי הסמ"ע ס"ל דלצד שיהיה הטענות כתובים בכתב ידם ודאי ידעו הדיינים דהת"ח בע"ד הוא ולא מורשה. דאם באמת מורשה הוא של עם הארץ למה ליה להטריח עצמו לכתוב הטענות בידו הרי הוצאות הסופר הם על בע"ד ומה לו למורשה לכתוב בידו. דדוחק לומר דכתב הוא בידו ליקח הוא עצמו פשיטי דספרא שהיה ראוי ליקח סופר הדיינים. דלאו אורחא דמילתא דודאי לא פרע לו הבע"ד כי אם שכר הרשאתו. ואל ידקדק עמו כולי האי וא"כ כשאנו רואים שהוא בכתב ידו ליכא למיתלי אלא שהוא עצמו בע"ד לא כן בהיותם הטענות בכתב יד הסופר יש למיתלי בהרשאה הוא בא כמ"ש הסמ"ע

גם יש לומר דאפשר משום האי דוחקא עצמו על זה הוסיף הסמ"ע וכתב אי נמי כל זמן שאין המורה יודע איזה חכם טוען לית בו חשדא עכ"ל דע"פ תירוץ זה נסתלקה קושייא השנייה של מסגר"ת השלח"ן וק"ל

ש"ע ס"ג.י"א שאם יש שני ת"ח יכול אחד מבע"ד וכו' וכיצד יתנהגו הדרן לזב"א וזבול"א כמ"ש בס' הקודם וכ"כ הרב באה"ג ואפילו הדיינים קבועים לדיינות בעיר איירי כמו שנראה מדברי הרב"י יעו"ש וק"ל. שוב ראיתי מ"ש הרב נתיבו"ת המשפ"ט ע"ע וק"ל

ש"ע סד. י"א שאם רואה וכו' וכ"ש אם אומר וכו' עיין להרב חת"ס סופר סי"ב ובס' וי"ץ שאלה ב' ובס' ברי"ת אבו"ת סט"ל יעו"ש: סימן ט"ו

ש"ע ס"ב היו לפניו דיינים הרבה וכו' פשוט לע"ד דלא נאמר דין קדימה זאת אלא דוקא אם עדיין לא התחיל שום אחד מהם לדון אבל אם התחיל אדם דעלמא לדון לפני הדיין ואח"כ בא לדון איזה יתום או אלמנה אין לומר שיסתלק אותו האיש וידון ליתום תחילה או לאלמנה דזה לא יתכן דבשלמא ת"ת מקדימין ליה משום עשה דכבוד תורה עדיף אבל אם התחיל לדון לאדם דעלמא ובא אח"כ היתום או האלמנה הגם דאיכא עשה דשפטו יתום ריבו אלמנה עכ"פ אין מסלקין הדין שהיו דנים. דמאי חזית. האי עשה דכקטון כגדול תשמעון והאי עשה דשפטו יתום וא"כ ודאי שאין מסלקין הדין משום היתום ומשום האלמנה אלא משום ת"ח דוקא והחדוש הוא לע"ד דאפילו בשעה שהיו הדיינים דנים לאדם דעלמא ובאו בבת אחת ת"ח ויתום ואלמנה פשוט דמסלקין הדין של אותו אדם משום עשה דכבוד תורה ואח"כ דנים הדינים האחרים. והגם דפסק דכשיהיו לפנינו יתום ואלמנה ות"ח מאחרין הת"ח. דוקא במקום שהיו כולם יושבים והדיינים אינם דנים לשום אדם אבל בכגון זה שכבר היו דנים לאדם אחר ובאו אח"כ הת"ח והיתום פשוט דהת"ח שיש לו זכות לסלק אותו אדם יסלקנו והיתום שאין לו זכות לסלק לאדם שהתחלו בדינו אפילו יתאחר אחר הת"ח לא איכפת לן דהת"ח לא בא לקדום ליתום אלא זכה בקדימת אותו בע"ד שהיה כבר זכה ואינו בדין שידחה מפני היתום שבא אחריו. ועדיין צל"ע אחר שיגמור הת"ח דינו מי יקדום אח"כ אם אותו אדם שנסתלק הואיל וכבר סידר טענותיו או נימא הואיל ואידחי מפני הח"ח אידחי נמי מפני היתום וצריך להתחר. והקרוב לדעתי דצריך הוא להתאחר דהואיל ואידחי כמאן דלא הועמד בדין כלל והדר דינו לדינא דהרמב"ם דאם היו דינין הרבה לפני הדיינים וכו'

וכל זה באם כבר קדם אדם דעלמא להתדיין הוא דאמרינן ידחה מלפני הת"ח ולא מלפני היתום והאלמנה אבל אם לא שמעו הדיינים טענותיו אלא קרב ובא לפניהם ואח"כ בא היתום או האלמנה למושב הדין פשוט דמסלקין אותו אדם מלפני הדיין ומקדימין דינא דיתום ואלמנה וטעמא הוא דהא דינא דיתום ואלמנה יש בו עשה דשפטו יתום ריבו אלמנה לא כן היכא דבאו בע"ד לפנינו זה קודם לזה הגם דאית לן עשה דכקטון כגדול תשמעון אינו דוקא אלא אחר ששמעו הדיינים הטענות של בע"ד אבל קודם ששמעו אלא באו לפנינו הגם דאיכא עשה ג"כ אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא אסמכוה אקרא כמ"ש הסמ"ע סק"ה. ולכך אתי עשה דשפטו יתום ודחי עשה. דאסמכתא בעלמא דאסמכו רבנן ודו"ק

ומה שנלע"ד לדקדק בדין זה הוא במ"ש דדין היתום הוא קודם לדין הת"ח וראיתי להרמב"ם שכתב משום דכתיב שפטו יתום וכו'. וכתבו הטור והביאו הסמ"ע סק"ו והן אמת דבדברי הרמב"ם לא הוצרך לתת הטעם בתוך דבריו ולומר משום דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה אלא נתינת טעם למה מקדימין היתום לאלמנה משום דאקדימיה קרא אבל למה שמקדימין היתום והאלמנה לת"ח לא נתפרש טעמו בתוך דבריו למה. בודאי סתמו כפירושו דהואיל ומצינו דטעם קדימת היתום משום דאקדמיה קרא מכ"ש דין היתום והאלמנה דקודמין לת"ח ודאי דמהאי טעמא דהיתום והאלמנה צוה עליהם הכתוב בעשה יתירה דשפטו יתום. בודאי זהו הטעם למה קודמין לת"ח ועל זה קשה לי דמאי שנא גבי עשה דכקטון כגדול תשמעון למה אמרינן אפילו כבר קדם ושמע הדיין טענת בע"ד מסלקין ליה ומקדימין הת"ח שבא אחריו וכמ"ש בס"א ובסמ"ע מטעם דעשה דכבוד תורה עדיף. ולמה בעשה דשפטו יתום לא מדחייא מקמי עשה דת"ח ואדרבא אותה עשה דשפטו יתום היא ראויה לדחות יותר הואיל ואינה אלא מדברי קבלה

ואמרתי אני לתרץ זה במה שראיתי להרב לח"מ בפר"א מהלכות סנהדרין שתירץ על מה שהקשה שם הכסף משנה על הרמב"ם היאך פסק דדין יתום יקדום לדת"ח הרי זה הפך הגמרא בפרק שני דייני גזרות דק"ה דשם נאמר דרב נחמן שדר ליה רב ענן גברא חבריה ואמר ליה רב ענן לרב נחמן