פעמוני זהב חלק א כט

סע"ג ובב"י סו"ס ק"ו והרב דמשק אליעזר שם בס' ק"ו יע"ש

בש"ע ס"ב. אם האחד ת"ח ויודע לכתוב ראיותיו ושכנגדו עם הארץ אין לת"ח לכתוב בעצמו וכו' לפי הטעם המובא בסמ"ע סקי"ט בשם מהר"ם דהחששא היא דחשדנן למורה שמא יכיר כתב הת"ח ויחניף לו וכו' א"ך מוכרחים אנו לומר דמאי דכתב מר"ן כאן לא יכתוב ראיותיו היינו אם רוצה לכתוב ראיות שלו לבדו והעם הארץ יכתוב שלו ג"ך אבל אם הת"ח רוצה שיכתוב שלו ושל חבירו בזה ודאי אין חששא דהואיל ובכתב אחד הם כתובים לא ידע המורה. דבשלמא כשזה כותב בידו וזה בידו אזי יהיה הדבר ניכר שזה בעל הכתב ת"ח וזה עם הארץ ויש חשדא אבל אם יהיו כתובים בשניהם בכתב יד אחד ליכא האי טענתא כלל דאזי אמרינן דת"ח סופר כתב שניהם דאין מן הדרך שבע"ד אחד יכתוב טענת שכנגדו

ואין להקשות דסו"ס למה הוצרכו שהסופר יכתוב טענת שניהן נניח הת"ח לכתוב טענותיו לבדו וטענת העם הארץ יכתבם ג"כ סופר ת"ח דאזי המורה בקבלתו אותם מידע ידע דשניהם ת"ח או שניהם מורשים ולא אתו לחשדא כלל ואולי אפשר דאם יעשו בענין זה שבע"ד הת"ח יכתוב שלו לבדו בידו והעם הארץ יכתוב לו ת"ח אחר עכ"ז אפשר דאיכא חשדא גם בזה הגם דהמורה מידע ידע דשני הכתיבות הם של הת"ח בשניהם עכ"ז מידע ידע שאחד ת"ח מהם בע"ד ואחד מהם סופר ומינא ידע להא. דכשרואה שני מיני כתב וטענות אחד ארוכים והאחרות קצרות ידון ויאמר מסתמא דזה הטענו' ארוכות הם של ת"ח והאחרות מסתמא הם של עם הארץ והראיה על זה מדלא ידע להאריך ולהטעים דבריו והגם שהם בכתב ת"ח פשוט דלא כתבם האי ת"ח אלא משום ספרות דוקא וא"ך עדיין איכא חשדא והגם דכתב הסמ"ע דמן הטענות שהם ארוכות וקצרות ליכא למיטעי ולא אתו ליה חשדא היינו דוקא אם היו כתובים שניהם בכתב יד אחד בזה הוא דאמרינן שמא מורשה או ב"ד וכו' כמ"ש הסמ"ע. אבל כשיבואו זה בכתב וזה בכתב מסתמא אמרינן זה ת"ח כתב לעצמו וזה כתב משום ספרות גם לא תלינן לומר דשמא שני סופרים כתבו להם דלאו אורחא דמילתא לכתוב הטענות בכתב יד אחד שני סופרים והיה להם לבוא בכתב יד סופר אחד של ב"ד אלא דזה ודאי בע"ד וזה האחר הגם שהוא ת"ח ודאי סופר כ"ל מדהוה לי להאריך ולא האריך

שוב ראיתי להרב מסגרת השולחן והביאו מאמ"ר קדישי"ן ושם הקשה קושיות על הטעמים דכתב הסמ"ע ונתן איהו טעם לדבר ולפי טעמו פשוט דאפילו אם הת"ח רוצה לכתוב טענות דידיה ודחבריה עכ"ז אין לכתוב יע"ש

והנה בעיקר קושייתינו שהקשה הרב מס"ה ותירוצו לעד"ן דיש לתמוה עליו דהא איהו כתב וז"ל וקשה לי בגוייה א"ך לעולם נפסל לדין ת"ח מחשד זה ומכ"ש כשיבוא ת"ח עצמו לפניו ולא שבקת חיי לת"ח דכל אחד יטול מעותיו דת"ח ולא נעביד לו דין מחשד ועוד דילמא מורשה דעם הארץ א"כ יכתוב הת"ח בעצמו ולא יזכיר שמו ויסברו דהוא מורשה דעם הארץ. על כן נראה דשום ב"ד יפה לא נחשד על זה דכבר הזהירה לנו התורה לא תכירו פנים וגו' אך מהאי טעמא לא יכתוב הת"ח בעצמו משום דמתוך טענותיו יביא לו ראיות שהם זכות לו ולא יזכור חובתו כי אין אדם רואה חובה לעצמו וחיישינן לב"ד טועים שיטעו אחר ראיותיו משא"ך כשיבוא הת"ח עם הבע"ד ויעמדו יחדיו אזי לא יניחם בע"ד להביא ראיות עכ"ל

ואנא בריה קלה יש לי לתמוה עליו דבקושייתו הראשונה שמקשה על דברי הסמ"ע הגם שנראית שהיא קושייא חזקה עכ"ז מה לו כי יצעק על הסמ"ע ודבריו הם דברי מהר"ם והביאם הרב"י וגם הסמ"ע סיים בדבריו וכתב וסיים מהר"ם וכתב וכו' גם יש לי לתמוה על טעמא דידיה דכתב הטעם הוא משום שמא יכתוב ראיותיו וחיישינן לב"ד טועים וכו' בזה תמיהא רבתי הלא מריה דהאי דינא הוא מהר"ם ומצינו דמוהר"ם עצמו יהיב טעמו כדכתב הסמ"ע שלא יהיה המורה ששולחין אליו נחשד שנושא פנים לת"ח עכ"ל הרי מפורש הטעם במרדכ"י משם מהר"ם וא"כ איך איהו בא לכתוב טעם אחר מה שלא כתב מריה דשמעתא דאותו טעם דיהיב הרב מס"ה לא יוצדק להדחיק דברי מהר"ם ולפרשם דכוונת דבריו הם כמ"ש איהו דהא דברי מהר"ם מחשש חנופה ודברי הרב מס"ה מחשש ב"ד טועים וכו' ולא משום חנופה דאין לומר דזהו כוונת דברי הרב מס"ה לפרש בדברי מהר"ם ולומר דהכוונה היא שמא הת"ח יביא ראיותיו ואותו ב"ד שנשתלחו להם יטעו אחריהם ויהפכו הדין לזכותו ובזה כשיבוא לנו הדין עם הת"ח הפך מה שפסקו כאן אזי חשדינן להו דמשום חנופה עשו כן דהא לא ידעינן אם הת"ח הטעים דבריו או לא. אך זה לא יתכן דא"ך הוא למה הוצרך להאריך ולמיתלי תניא בדלא תניא די לומר מהאי טעמא לחוד שמא יטעים דבריו הת"ח והב"ד שנשלחו אליו יטעו אחריו ואפילו לא יהיה חשש חנופה בעולם וא"ך למה מהר"ם הניח הדרך הפשוטה והלך לבקש על חשד חנופה ובפרט לא יש רמז מזה בדברי מהר"ם ולא שייך להיות יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא וא"כ לא ידעתי מה יענה הרב מס"ה שבא לתת טעם אחר מלבו מה שלא הזכיר מרה דשמעתתא שהוא המרדכ"י ואיהו ניהו שם סיים טעמו משם הר"ם

ובעיקר קושיותיו נלע"ד לתרץ על קושייתו הראשונה דמקשה דא"כ יהי' נפסל הת"ח לדין מחשד חנופה. לדעתי נראה לחלק דשאני כשהם באים לפנינו לדין דהקולר תלוי בצואר הדיינים ליכא למחשדינהו הואיל וכתיב כקטון כגדול. אבל כשאנחנו שולחים לשאול לחכם אחר בזה יאמר הבע"ד של הת"ח דילמא הואיל ולא הוא עצמו דן אותנו אלא שאלה שאלו אותו שמא החניף הואיל ועיקר הדיינים הם אלו והוא אינו אלא מושאל בעלמא שמא החניף. ובזה דוקא הוא דיש חשד לא כן בדיינים עצמם. זאת ועוד אחרת דאפילו נניח שיש חשד בכל אופן עכ"פ אין דנין אפשר משאי אפשר דבשלמא בשולחים למדינה אחרת לשאל דיש בידינו לתקן החשד על ידי שנכתוב הטענות בכתב יד הסופר מתקנין ומסלקין החשד. אבל בבאים לפנינו לדין הואיל ואין שום תיקון אפילו נימא יש חשד עכ"פ מה בידינו לעשות. מוכרחים אנו להציל עשוק מיד עושקו ואם יראה הדיין שיש חשדא שבע"ד חושדו הרי יש